אאא

הקב"ה בצער - אין לו בית!

ביתו של הקב"ה – חרב, לקב"ה - אין בית!

אולי לך יש, אבל: היכן ישכון - כבוד ה'?

אולי ליבך יתעורר להבין:

את צערו הגדול ורב של - מלך העולם?

השכינה מצטערת כששומעת את שאלת המלך:

איה ביתי? איה כבודי? ולמה אמשיך - לשכון לבדי?

תשעה באב קרב ובא, רוצה קצת להתחבר לצער השכינה?

איך אתה ואני חיים ב'שנטי' - ולאבא אין בית?

שברת כוס בחופה – זכר למה?

לשבור כוס ביום שמחתך, זה לא רק - טקסי רשמי!

זה הלב השבור של היהודי, למי שיש לב ושכל להבין:

יודע הוא - מה מפסיד, שאין בית מקדש עומד על תילו.

אל תמלא שחוק פיך, ושים אפר לראשך, ואל תשכח:

מה באמת הפסדנו? לחיות עם שכינה בתוכנו.

אור ומתיקות אמיתית – נסתר מאיתנו, שאולי יביעו המילים:

"ראוי לכל ירא שמים, שיהא מיצר ודואג על חורבן בית המקדש" (אור החיים, סימן א' סעיף ג')

תהי מיצר ודואג, הפסדת את עסקת חייך...

ואם תקרא מה עושה הקב"ה בכל לילה – יפתח סגור ליבך...

במה חשקה נפשו של רבי חייא?

בזוהר הקדוש (בהקדמה, דף ד' ע"א) מסופר על הצער הרב שהיה לרבי חייא מפטירת רשב"י הקדוש.

פעם אחת, לאחר שהשתטח ובכה רבי חייא על ציונו של רשב"י הקדוש, החליט לצום ארבעים, כדאי שיזכה לראות את רשב"י בהקיץ או בחלום, וזכה... לא נאריך, וניתן לראות את המקור.

הזוהר הקדוש מספר, איך שבכל לילה במתיבתא דרקיע, הצדיקים באים  ללמוד בישיבתו של מלאך מטטרו"ן...

'וראה את בעל הכנפים, שהוא מלאך מ"ט בעצמו, שהיה בא לישיבת רשב"י עם נשמות הצדיקים, והוא מטטרו"ן נשבע שבועה ששמע מאחורי הפרגוד, בהיכל קודש הקודשים חוץ לפרוכת' - מה השבועה ששמע?

מה קורה במתיבתא דרקיע - בחצות הלילה?

אומר הזוהר הקדוש: 'המלך הקב"ה פוקד בכל יום, וזוכר את האילה שהיא השכינה, שהיא - שוכבת בעפר'!

עד שבית המקדש לא נבנה:

השכינה הקדושה שוכבת – מתפלשת בעפר!

ההמשך: 'בסוד גלות השכינה, ויורדת לגלות ולברר בירורים – להחיש הגאולה'!

הקב"ה לא חפץ שהשכינה - תמשיך להתפלש בעפר!

מי ירים את שכינת עוזו?

בכל יום, בודקת השכינה שאולי היום, תצא היא - ממקומה השפל...

וממשיך: 'ואפילו שאין יחוד עתה בגלות, אלו שקמים בחצות לילה:

גורמים סעד וסמך לשכינה, כי הגאולה יכול לבוא בכל יום'!

אשרי מי שקם בחצות הליל, שחוט של חסד - נמשך עליו!

מה הקב"ה בודק - בכל לילה?

בכל לילה בשעת חצות, הקב"ה בא לראות:

האם התקיימו תנאי הגאולה? היגאל עמי ישראל – ואני עימם?

'והקב"ה בועט בעיטות, הרומז בסוד המשכת הדין, באותה שעה של חצות לילה, בשלוש מאות ותשעים רקיעים, כמספר 'שמי"ם', והם הרקיעים שבעולם הבריאה למעלה מהיכל ק"ק' (אם לא היה כתוב, לא היינו יכולים לכתוב).

ובכל לילה, מבטא הקב"ה - צערו! על שאין עמו - ראוי להיגאל!

מי יבין את הצער הנוראי, שיש לקב"ה – בחצות הליל?

כשבודק, אולי ראוי להביא גואל?

ומה מגלה? שלא היום ביתו יבנה!

וממשיך הזוהר הקדוש 'וכולם רועדים ומפחדים לפניו, כי יורד עליהם יראה ופחד':

והקב"ה מוריד דמעות – על גלות השכינה, שהם בחינת - נצח והוד.

הם בחינת דינים, ונופלות דמעות אלו, שרותחות – כאש מתוקף וחוזק הדין, לתוך הים הגדול שהיא המלכות, ומאותן הדמעות, כלומר:

מכח הדין שנקרא דמעות, עומד אותו ממונה על הים, שהוא היסוד, הממונה על המלכות בסוד' - "הקימותי את בריתי" (זאת הבטחה!).

'ומתקיים, כי עתה נמתק הדין, ומתקדש שמו של המלך הקדוש שהוא: 'סוד הקדושה לקבל השפע'...

בכל לילה – הקב"ה מצטער מחדש!

בכל לילה מתפלשת שכינה בעפר, נודדת היא ממקום למקום, ומחפשת לה בית שבו:

משבחים ומפארים מלכו של עולם, כי רק שםמנוחתה – ותתייחד עם דודה.

לקב"ה אין נחלה, אין ליבנו - משכן לשכינת עוזו!

בכל דור שלא נבנה בית המקדש - כאילו נחרב...

לך ולי יש בית – לקב"ה אין בית!

הקב"ה בודק בכל לילה – אולי יוכל לגלות אלוקותו?

האם היום יחזרו בניו – ויעשו תשובה?

אף ילד אינו מצער את אביו בכוונה:

איך ניתן לאבינו שבשמים, להוריד דמעות - בכל לילה?

ואיכה שכינתו? ומתי נערוג – לראות תקומתה?

ערגה ותחנונים - לרומם שכינה למרומים

ידועה תפילתו של ה'אור החיים' הקדוש, שפותחת במילים:

"יהי רצון אבינו מלכנו, אלוקינו, ידידות, אור נפשינו, רוחנו ונשמתנו".

כך מתבטא ילד יקיר, שיודע שרק אביו:

יאיר עליו אורו – ב'נפשו, רוחו ונשמתו'.

אנו ויתרנו על האור האמיתי - אור פני אלוקים חיים.

ליבנו נותר קר ומנוכר – ולא יודע מה חסר...

טעם החיים עם - קורבנות ולווים!

מתחנן ה'אור החיים' הקדוש:

"...זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קדשינו, ותחזור להשתעשע בנו כימי קדם" – תזכור ותשיב את השכינה, תחזור להשתעשע בנו...

אנו בניך ואתה אבינו, לעולם לא נטשת אותנו... ואל תשכחנו!

ה'אור החיים' הקדוש מתאר את כאב הפרידה מבית המקדש:

"כי קשה פרידתך ממנו, כפרידת נפשינו מגופינו"!

זה כמו - מוות בשבילנו! כמו שנשמתו - נפרדה מגופנו!

"המו מעינו – וכלתה נפשנו! על גאולת שכינתך מעון קדשך".

ריבונו של עולם, רחם על בניך אהובך, ושוב להיכלך...

עוד רגע קט תשעה באב...

אולי נעצום עיניים, ונרגיש את צערו של הקב"ה?

נדמיין את צער השכינה הקדושה... ולא בגלל דורות קודמים?

ואם תתעורר, תעורר השכינה עימך.

תבוא גאולה, ותתייחד השכינה עם דודה.

קודשא בריך הוא ושכינתא, מייחלים להגיע ל'ייחוד':

לשכון בבית מקדשו, כחתן וכלה - ביום חופתם.

כן, בכוחך להשפיע – זה בידך! כי בכל מעשה ומעשה:

אתה יכול להוזיז - עולמות עליונים:

תרומם את הגשמיות, ותזכה להעלות - שכינה למרומים!

בידך כל אחד ואחד מאיתנו - הכח להשפיע!

האם בית המקדש יופיע?