אאא

פרק ג': חתונה היא אירוע משמח ביותר. ניגון החופה הינו מרטיט ומרגש, וכך ריקוד המצווה טאנץ הנהוג בחצרות החסידים (זולת חב"ד), והשיא כמובן הוא ה'גראמן' שמשמח את משתתפי החתונה.

מעניין ביותר מנהג קדמון על הנחת תרנגול ליד הדרשן בשעת החתונה. המנהג הובא בספר 'משיבת נפש' לגאון רבי יוחנן לוריא (חי ופעל באַלְזַס שבצרפת על גבול גרמניה ושוויץ, לפני יותר מחמש מאות שנים).

הטעם, לפי ה'משיבת נפש' הוא, שעל-ידי הנחת התרנגול ליד הדרשן, מרמזים לו שהוא כמו התרנגול, שמבחין בין יום ללילה, ובין טוב לרע, כיון שהאור הוא טוב והחושך רע - כך גם התלמיד חכם הדרשן מבדיל בין אור לחושך.

וכן כמו שהתרנגול מעיר את בני האדם לתפילה לעבודת הבורא, כך התלמיד חכם מזרז אותנו תמיד לתורה ולמצוות ולמעשים טובים.

וכן כמו שהתרנגול יודע ומכיר לטובה מתי ירד גשם, (כמו כל בעלי החיים שיש להם חושים; י"ש), כך גם התלמיד חכם, יודע בעיני הבדולח שלו, על צרות המתרגשות לבוא לעולם, ומתריע לעשות תשובה לפני ימי הרעה.

עלון ''קו ונקי'' לפרשת כי תצא תשע''ח, בו הובא המנהג הפלאי להעמדת תרנגול ליד הדרשן בחתונה (מתוך האתר בינינו)
עלון "קו ונקי" לפרשת כי תצא תשע"ח, בו הובא המנהג הפלאי להעמדת תרנגול ליד הדרשן בחתונה (מתוך האתר בינינו)

החוקר המפורסם הג"ר יעקב ישראל סטל, במאמרו 'העמדת תרנגול לפני הדרשן בסעודת נישואין'[1], עמד על כך שמנהג דרשנות בחתונה, הינו קדום. אולם תמה מדוע המנהג האמור, הוא להניח תרנגול חי בדווקא לפני הדרשן?? לכאורה אותו מסר חינוכי כפי שהובא לעיל, נוכל ללמוד אף מתרנגול שאינו חי.

במאמרו המחכים, נטען שבתקופות הקדומות שלא היה שעוני יד כבימינו, שמשו שעון חול ושעון מים ככלי למדידת זמן. לפני כ-700 שנים (ואולי יותר) צורף לשעונים אלו מנגנון המשמיע קול כדוגמת שעון מעורר של ימינו.   

ברם, להמון העם לא היה תקציב לרכוש "שעון מעורר" זה, אלא המשיכו להשתמש במעורר הטבעי מימים ימימה, והוא התרנגול.

כמפורסם, כבימינו ישנם דרשנים טרחנים שמאריכים בדרשותיהם יתר על המידה, וכפי  המעשה העסיסי המסופר על החזן, הדרשן, ופרנס הציבור שנפלו בשבי אויב ל"ע, וכיוון שהשובים דרשו כופר מעבר ליכולת הקהילה לשלם, ולא היה להם לשלם. החליטו השובים להוציאם להורג רח"ל.

השובים פנו לשבויים ושאלו מה משאלתם האחרונה?

החזן אמר 'יש לי קטע חזנות נפלא ל'כגוונא' הבעיה היא שבד"כ בערב שבת הציבור נחפז לשוב לביתו ואין לי אפשרות לעכב אותם. אני אשמח לפני מותי לפחות פעם אחת לשיר את הקטע במתינות ובכבוד הראוי לו'.

הדרשן אמר 'יש לי דרשה נפלאה לפרשת השבוע, שנים אני רוצה לדרוש אותה בפני הקהל הבעיה היא שבד"כ בערב שבת הציבור נחפז לשוב לביתו ואין לי אפשרות לעכב אותם. אני אשמח לפני מותי לפחות פעם אחת לומר את הדרשה במתינות ובכבוד הראוי לה'.

קם הפרנס ואמר 'אם זו המשאלה האחרונה שלהם, תעשו טובה ותהרגו אותי ראשון'...

הדרשנים המטריחים הוזכרו בכתבי רבותינו זצללה"ה, כגון רבנו בחיי אבן חלאווה, רבינו יהודע אבן -שועיב, ורבנו ראובן גרונדי – הר"ן שבאמצע דרשתו הודיע: "ולהרמב"ן ז"ל דרך אחרת, אלא שאיני מאריך, שלא להטריח את הצבור[2]". כן הזכיר רבי יצחק אבוהב ש"המדבר ברבים צריך שיהיו דבריו מעטי הכמות ורבי האיכות".

ברם, הג"ר ישראל יעקב סטל במאמרו סבור שלא תמיד הועילו אזהרות אלו, והיו דרשנים שהתעלמו מהן, והמציאות הייתה שבשל שלא היה להמון העם שעון, הדרשנים טענו שהם לא שמו לב שהזמן התארך וכו'.

כך יהודי ליסבון שבפורטוגל שסבלו סבל מאותם דרשנים מאריכים, מצאו לכך פתרון מדהים. הם העמידו לפני הדרשן 'שעון חול' משוכלל עם צלצול בסופו, כך שהדרשן ידע שזמנו קצוב, ואינו יכול להטריח את הציבור.

אנו למדים זאת, מדיון הלכתי האם מותר להשתמש בשעון מעורר זה בשבת, וכך שאל תלמידו של רבי יעקב מטריל: "שאלתי להרב... על טלטול הכלי שמשערין השעות בחול... ואני שמעתי נאמנה, כי בלישבונא, שהיתה עיר גדולה לא'לוהים, היו מניחים אותו לפני הדורש בשבת[3]".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

שאלה זו נשאלה לפני כ-500 שנים, ומשכך מעלה סברה הג"ר יעקב ישראל סטל שליהודי אלזס הייתה את אותה בעיה של דרשנים המאריכים בדרשתם, ולכך הם השתמשו עם פתרון דומה, והוא; התרנגול ש"נתפס כיודע את השעות והזמנים" כפי שהזכיר ה'משיבת נפש' לרבי יוחנן לוריא.

מסתבר שהם לא השתמשו בשעון חול כיון שלא היה בידם לרכוש את מחירו היקר, או שהם החמירו שלא להשתמש בו בליל שבת קודש, שאז באותם זמנים התקיימה סעודת החתונה. כל זאת נעשה, למרות שתרנגול הינו רחוק מן הדייקנות, אולם זה מה שהיה בידיהם בתור תזכורת לעשות למען הדרשה שלא תטריח אותם עד לאחר חצות לילה...

כך סבור הג"ר רבי יעקב ישראל סטל שברבות הימים נשתכחה הסיבה המקורית להנחת התרנגול ליד הדרשן, ולכן רבי יוחנן לוריה בספרו 'משיבת נפש' ביאר באופן הנראה לו, ואומנם יתכן שגם הוא ידע את הסיבה האמיתית למנהג זה, אלא שהוסיף מדיליה טעם אחר, בבחינת "חדא ועוד קאמרת".

• • •

[1] ספר: סגולה: עיונים ובירורים במנהג והלכה, פיוט, מדרש ואגדה, א, ירושלים תשע"ב, עמ' 44-41

[2] דרשות הר"ו, הדרוש העשירי, מהדורת א"ל פלדמן, ירושלים תשל"ז, עמ' קעה.

[3] חידושי דינים לרבני ירושלים הקדמונים, סי' לא, ירושלים תרעד, דף ד ע"א.

  • לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]