אין לי כוח להיות אמא מכילה בימים האלה. אין בי אנרגיות לשמוע המוני תובנות בשקל של כל מיני יועצים, ש'עושים סיבוב' על המקרה שלא יורד מסדר היום ושואבים הנאה מללמד את ההורים איך לחנך ולמנוע את הטרגדיה הבאה.

אני רק רוצה לחבק כל אמא ואמא ולספר לה שגם עלי עבר לילה בלי שינה וג'ינגלתי בין הילדים בישיבה לבין אלה שבבית, בשביל לנסות להבין ולהכיל ולהזדהות.

ופתאום לשמוע על פחדים שלא ידעתי על קיומם ועל האופן בו הבוגרים שלי מסתכלים על החיים ומנתחים אותם ורוצים לשמוע מה אבא ואמא שלהם חושבים, זה לא פשוט.

ולפתע מתגנבות גם מחשבות של משיח, אבל לא מהקטע המיסטי המלחיץ, אלא יותר בסגנון של "תבין, בן דוד, אתה לא יכול לתת לנו להתמודד בעולם שאף אחד לא עבר כזה לפני, כשאין שום כלים ושום אמת. בוא כבר".

בכל פעם שדברים כאלו קורים, אני מתחברת לשיר של שולי רנד - "ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות".

פעם חשבתי ששולי כופר, אבל כשהזמן עובר, אני קולטת כמה עומק יש פה, כמה - ובכן, אמת.

אנחנו כך כך קטנים ומפוחדים ושטחיים. מעריצים כסף וכבוד והצלחות ונוצץ, בתוך עולם שכלום בו לא יציב: לא כסף, לא כבוד. מאום.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אתמול הרגשתי בסרט מדע בדיוני עם סוף מר, כשטון של מלל לא נחוץ, מלא גועל ושטנה, הסתובב סביבי כמו ג'וקים.

כמה כוחות נפש צריך כדי פשוט לשתוק, לא להביע דעה ועוד לעגן אותה מהמקורות, לא לעשות דין לעצמנו. בינינו, אף אחד לא יודע מה היה. גם אם יש לכם טיעונים בשלושה העתקים, יש פה 2 צדדים והראיה שלנו מצומצמת עד עיוורון. אז כשאין משו אחר לומר, פשוט כדאי לשתוק ולהתכנס פנימה, בדיוק כמו שלא ננופף כשיש קשת בשמיים, שעצם קיומה לא מסמן טובות, אלא כל אחד יודע בשל מה הסער.

גם פה, אנחנו חוטפים מכה אחרי מכה כמו שוק חשמל ובמקום להבין איפה חלקנו בפנים (בבית, בהסברה לילדים, בפגמים שלנו) - אנו עסוקים בתיקון חוצות עם הכלים הרבים שיש לרשותנו ואין בהם הגבלת מילה או צנזורה.

די.  נמאס.

ושוב חיבוק לאמהות. קבוצתי.

הגל הזה יעבור בסוף, קצת נוריד ראש בשקט, נפיק את הלקחים שלנו ונבוא מוכנות יותר לגל הבא.