הימים האלה - ובמיוחד בין הערביים שלהם, עושים לי בקביעות דז'ה וו לתשעה באב, יום שלם של מועקה ובכי ורעב ואז בבין השמשות מתחילים להריח את חגיגות 'בינהזמנים' באוויר.

יום הזכרון - היום הזה קשה, עם מיליון רגשות מעורבים וכמי שגדלה בבית חרדי שורשי, לעולם הימים האלה היו טקסים דרך הטרנזיסטור שעמד על החלון במטבח, בלי הקטע של השירים העצובים, כי ספירת העומר ולמחרת פלאפל הום מייד. כבת בית יעקב, מעולם לא הזכירו לנו את הימים הללו ועד היום, בבית יעקב כמו כלל האסכולה החרדית, אין אזכור.

ואז גדלתי,

לתוך מציאות קצת אחרת, מציאות מעורבת שבה אני חלק ושותפה מלאה למדינה הזו, בטח דרך הצד של המיסים, החיבור היומיומי וההיכרות עם חברים חילונים והורים שכולים. וכהורה, הימים האלה קשים פי מאה. הסיפורים ההירואיים, לצד אינסוף שכול ואובדן ואלפי יתומים שכבר לא יזכו לחבק את זה שהיה אמור יותר מכל לדאוג להם, מכים בבטן הרכה.

במסגרת עבודתי עם "נצח יהודה", פגשתי בצד אחר של חיילים חרדים ובדאגה מיוחדת לחיילים חרדים בודדים ממגוון סיבות וזווית ראייתי השתנתה לחלוטין.

עזבו ציוניות או לא, ישראליות או לא, התערבות או לא. עזבו את זה.

היום הזה הוא יום של כולנו, כי נרצה או לא, יש לנו חלק משמעותי.

מרגש אותי לראות את אלה שבאמת מבינים את הקדושה של היום הזה, בחורי ישיבות שעשו יום לימוד מיוחד, כולל אמירת תהילים, המיזם היפה של לכל חלל יש פרק. יש שינוי מאד גדול בתפיסה והמעורבות החרדית מגיעה חלקה מהמקום הכי חרדי של מה עושים לעילוי נשמת כל הנשמות הללו שמסרו נפש.

אתמול ערכתי שיחה עם בן ה-18 שלי והוא אמר לי, "אמא, את יודעת שזה יום שכולו תורה מבחינתי, לימוד מבוקר עד ערב ואמירת ספר תהילים שלם".

זה לא מובן מאליו.

לא דברנו על זה קודם, הבחירה היתה לגמרי בידו וההתייחסות המדהימה שלו באופן הזה והעמידה בצפירה עם ציצית בחוץ וספר תהילים ביד, זו תמונה הכי יפה שיכולתי לבקש.

יש בה אמירה שמייצגת את השילוב הזה, ההבנה שאנחנו עם אחד למרות חילוקי הדעות. אנחנו לא מסכימים על הדרך, אך אנחנו שותפים בדרך משלנו. ההתעלמות או הקיצוניות במקרה הזה כבר לא רלוונטיות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

קשה להיות חלק מחיי החברה הישראלית, לגור בארץ הזו במשותף ולשים מסכה על העיניים ולהגיד, "היום הזה לא נוגע בנו, הוא חילוני, הוא מנציח משהו שאנחנו לא חלק ממנו".

סורי, זה כבר לא עובד.

אז מחילה ממשפחתי שאולי לא רואה את זה עין בעין כמוני ואני מכבדת כל אחד שלא חושב כך, אבל להיות חרדי בעידן הנוכחי, זה אומר להבין שמה שהיה נכון לפעם - כבר לא רלוונטי והמחשבות והפחד לדבר על הימים האלה שווים לטמינת הראש בחול כבת יענה מטופשת.

מספיק לראות את טקס יום הזיכרון לחיילים החרדים ולהבין שלא עוד.

נרצה או לא אנחנו חלק אינטגרלי.

הבחירה בידינו היא איך להתייחס ואיך לעבור את הימים האלה כחרדים, איך למנף אותם למקום קדוש ועליון.

תודה שהקשבתם.