אאא

זהו סיפורה של מרים בינט, אשר נלקחה על מריצה, להר של גוויות - אך ברגע האחרון בחסדי שמים ניצלה, כאשר אחיה היה זה שהציל אותה.

הריאיון עם מרים בינט נערך במסגרת מיזם "הבזקים", בו אתר 'כיכר השבת' ובית הספר לקולנוע יהודי תורת החיים, יד בנימין, משתפים פעולה, להעלות על נס את רגעי ההצלה ונקודות האור של שורדי השואה בתוך אפילת הזוועה והשכול.

"לא ידענו מה זה אושוויץ, שום דבר לא ידענו על השואה", מספרת מרים בינט, "יום אחד, אח שלי הגדול יצא לשירותים, עד שהוא יצא בא הפיהרר קראו להם... הוא יצא לשירותים ואני נשארתי שם, באו עם מריצות לאסוף את שארית הפליטה, אני הייתי בשארית הפליטה כבר".

"שמו אותי על המריצה ולקחו אותי, לקחו אותי להר ענק, שהיה כולו גוויות מתים של יהודים", היא משחזרת, "שמתו מהרעב, מהייסורים, מהכל!  וזרקו אותי, את הגוף שלי על הערימה, ואני הייתי בסוף הערימה, זאת אומרת אפשר היה לראות אותי מרחוק גם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

"אחי חזר מהשירותים, הוא חוזר ושואל: 'איפה אחותי?', עונים לו: 'היא איננה, כבר לא נמצאת', 'איפה היא?', 'לקחו אותה לאיזו ערימה, שם מרכזים את כולם', לא אמרו לו ששם יש מתים ודברים כאלה, לא אמרו כלום.

"אז הוא שואל, 'איפה ההר הזה?', אז ענו לו: 'פה למטה', אז הוא הלך לערימה והוא מתחיל לצעוק: 'איפה אחותי, איפה אחותי?', עלה על כל הערימה, הכל היו גוויות, ילד בן 5 וחצי, הולך ומטפס על הרים של מתים! לא פחד ולא נבהל, טיפס, והתחיל לצעוק:'"שם למעלה אני רואה את אחותי!', ככה הוא הצביע - 'שם למעלה, היא נמצאת שם, אחותי', טיפס, טיפס, טיפס... משך אותי".

מרים מוסיפה ואומרת: "אני מאמינה באלוקים ואני בטוחה שהוא רצה שאני אשרוד והוא עזר לי לשרוד, לא במקרה שרדתי! הוא, הוא, הוא!".