אאא

ושוב נפגשים ב'דבר העורך', כמנהגנו בערבי חגים ובמאורעות מיוחדים. אמנם לא זכיתי לשמש 'משגיח' בישיבה. גם לא 'בעל מוסר'. אפילו לא סתם 'דרשן'. אז מי אתה ומי שׂמך לדבר אמונה?

בימים אלו, ערב חג האמונה תש"פ, כל אחד חייב לצעוק כמו משגיח. אחים, רואים אמונה בעיניים, מריחים גאולה באפיים. רק העיוורים שנפלו למעמקי השער החמישים, לא זוכים להרגיש. זה צועק מכל פינה. ממש כמו בקריעת ים סוף. יש אלוקים. אלוקים אדירים.

בשעת כתיבת השורות – במחילת כבודכם מהתיאור החושפני – אני מנסה נואשות להפעיל פרוטקציה על-מנת להשיג מצרך מבוקש וחיוני לחג המצות הבא עלינו לטובה. מה כבר ביקשנו, כפפות? מסכות? יהלומים? ביצים! פסח בלי ביצים? כמו סוכה בלי קישוטים.

כדרכו של עולם, ישמיעו לנו יודעי דבר אלף ואחת סיבות מדעיות וסטטיסטיקות מדויקות מדוע מחסור הביצים מתרחש עלינו דווקא בעת הזו, והאם יש קשר ישיר או עקיף לקורונה. עזבו, עזבו. כל זה לא משכנע. כי יש סיבה אחת ויחידה: כשמסובב הסיבות מחליט שאין ביצים, פשוט אין ביצים. גם לא ב-2020. ואם יחליט אחרת בשבוע שנותר עד כניסת החג, יהיה שפע גדול.

כבר כמעט השלמנו עם מר גורלנו. בתי הכנסת סגורים, מתפללים במרחבים הפתוחים. כמו יהודים מאמינים, ניסינו לראות גם בזה את הצדדים החיוביים. איזו שבת עברה עלינו. שבת של התרוממות-רוח. תפילות מתחת לבית. אין צבע לכיפה, אין משמעות למיקום הפאות או סוג העטרה בראש הטלית. כאיש אחד בלב אחד, הכל יצאו לקראת כלה לרחובה של עיר, לקבל את פני השבת ב'שלום'.

בעיני רוחי ראיתי באותם רגעים את השבת הגדולה שתבוא – הלוואי – במהרה. איך כולנו נצא בהתלהבות לקבל פני משיח צדקנו, בלי להסתכל בציציותיו של השכן, כי אם אך ורק בציציותינו שלנו. אבל אז, אחרי 72 שעות, התקבלה הנחיה חדשה ממשרד הבריאות: אסור לקיים מניין, אפילו לא עשרה יהודים בלבד, גם לא במרחב הפתוח.

למרות ש'אולי' ו'גם' ו'יכול להיות' ועוד אלף ואחת סיבות ו'מדוע נגרע דינה של הנחיה זו מהנחיה אחרת', עם יד על הלב, יש סיבה אחת ויחידה: כשמסובב הסיבות מחליט שאין תפילה במניין, אין תפילה במניין. נקודה. כשהאחד והיחיד מבקש מהיחיד להיות יחיד בעולמו, בעבודתו הרוחנית ובמלאכת כפיו, בחיק ה'משפחה הגרעינית' – כך יהיה.

שמענו על יהודים שהקלו, לא עלינו, בדיני נפשות – והם חיים, נושמים (לא עניין מובן מאליו בעת הזו) ובריאים (עד מאה ועשרים). מצד שני, שמענו על מי שהחמירו עד מאד ושמרו מכל משמר שלא לזוז מהחדר בבית עוד בטרם התקבלו הנחיות רשמיות – ופתאום מתברר שהם, דווקא הם, נדבקו בנגיף, מתייסרים על מיטת חוליים, ה' ישלח להם רפואה. מה הם מבקשים, אוויר לנשימה.

יבואו ה'מבינים' ויסבירו באותות ובמופתים מאיזה חלון בדיוק הצליח הנגיף להידחף פנימה אל ביתם של אלו, אך זהו קשקוש מוחלט. כי המציאות זועקת אמונה. ייאמר מיד: ההשתדלות בידינו, אך לא עלינו המלאכה לגמור. כי כשמסובב הסיבות החליט שמוישי יידבק – מוישי יידבק ולא חשוב מה יעשה מול זה, וכשהוא החליט שעובדיה לא יידבק – עובדיה לא יידבק. נקודה. בעצם, סימן קריאה.

ומעל הכל, הניסים המופלאים בארצנו הקדושה, הצפופה. המגיפה הנוראה טובחת באלפי אלפים של בני אדם, בהם מאות יהודים בפזורה היהודית ברחבי תבל. שומו שמים. מדי יום ביומו, עשרות יראים ושלמים בדמי ימיהם. משפחות נחרבות. אלפי יתומים ואלמנות. אין מקום בבתי ההלוויות והקברות. גם בארצנו אבדו – לפי שעה – למעלה מארבעים נשמות טובות, כל אחת מהן עולם ומלואו. אבל המספרים כאן כמעט לא נספרים בהשוואה לניו יורק, איטליה ומדינות אחרות. ושוב יבואו ה'מבינים' ויתנו טיעונים מדעיים. תסלחו לי, אבל מדובר בדמגוגיה. אין סטטיסטיקה ומחקר מדעי שיוכלו להסביר זאת. רק ניסים. ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה.

תיכף ייכנס החג האהוב. נלבש את ה'קיטל' הצחור ונסב בסלון ביתנו לשולחן הסדר, נישאל ב'מה נשתנה' ונענה ב'עבדים היינו'. עבורי, כמו רבים אחרים, זו פעם ראשונה בהרכב של לבד עם עקרת הבית והילדים שיחיו. חג זך, טהור, בלי להוציא לשני את העיניים עם ביגוד יקר ומלון מוגזם. נשב ביחד, משפחה ומשפחה, עם המצות וה'הגדה', נחשוב על ההורים והסבים שלנו, נודה ונהלל על כל רגע של חיים במתנה, נבקש גאולה שלמה ולא נשכח להתפלל על כל מי שזקוק לבריאות.

שום דבר לא מובן מאליו. שום דבר לא ברור, זולת העובדה הבאה: אין 'קורונה', יש אלוקים.

• • •

רבות מחשבות בלב איש. כמיטב המסורת, יצאנו לדרך עם תוכנית למגזין חג כפול – הכסף והזהב. המשימות חולקו. הרצים יצאו דחופים בהוראת העורכים (ותודה לעמיתי האחד והיחיד ר' אברהם-מרדכי וינשטוק): המפיקים לתיאומיהם, הכתבים, הפרשנים והצלמים לשטחיהם, הגרפיקאים לעמדותיהם; חלקם נשלחו מעבר לים, זה למזרח ורעהו למערב.

ואז באה ה'קורונה', והתוכניות החלו להשתנות. באווירת הימים בהם אסורה כל התקהלות, הכתבות יחסו תחת כנפיו של מוסף אחד, עב-כרס, מלא וגדוש. יצרנו שינויים בחלק מהתוכן במטרה להתאימו לנושא המתבקש שלא עוזב אותנו לרגע, אך כל העת עמד ערך אחד לנגד עינינו: לא לוותר על האיכות.

בשבועות האחרונים עמלו מיטב אנשי המקצוע בעיתונות החרדית על שורת המוספים של 'בקהילה' בדם, יזע ודמעות – כפשוטו. עזבו את בני משפחותיהם בימים בהם כולם מסתגרים בבתיהם ועשו כל פעולה כדי להוציא תחת ידיהם מוצר מתוקן, שיש בו כתבות וראיונות מרתקים, מסרים טובים ומאירים, לימי החג והמועד. תפילתנו שהקריאה תהיה מועילה, נשמח לשמוע מכם כל הערה.

שנזכה לרפואה ולגאולה שלמה בקרוב,

שלמה קוק