אאא

שתים עשרה שנים חלפו, מאז נישאו הרב יצחק ורעייתו חגית. הוא מגיד שיעור מוערך בישיבה נחשבת, והיא מחנכת דגולה ומסורה. את כל כוחם ומרצם הם השקיעו בחינוך ובהרבצת תורה, מנסים להדחיק ולהשכיח את המציאות המרה: שתים עשרה שנים שהם ממתינים ומצפים בכיליון עיניים לפרי בטן. שתים עשרה שנים קשות מנשוא, שהם מייחלים לקול בכי מתוק, שיפר את השקט המעיק השורר בביתם הקטן.

שאף אחד לא יעמוד בנסיון מר שכזה. רק היושב במרומים יודע כמה סבל ועוגמת נפש יכולים להצטבר בכל כך הרבה שנים. שבתות, חגים, שמחות משפחתיות וסתם ימים של חול. שתים עשרה שנים!

מה הם עוד לא ניסו? פנו אל רבנים מופלגים וצדיקים נסתרים, שילמו הון תועפות לרופאים, תרמו לוועדות צדקה ואפילו 'הבטיחו לפרסם'. אבל משום מה, נדמה היה שכל השערים ננעלו. הרופאים כבר מזמן הרימו ידיים, ואם לומר את האמת, גם הם כמעט והשלימו עם מצבם העגום...

אחד מהשכנות שלנו ברחוב הקבלן, פנתה אליי תוך כדי חג הסוכות לפני חמש שנים. חגית היא חברתה הקרובה כמעט עשור, וזה שנים שהיא מייחלת לראות אותה נגאלת מייסוריה. "בבקשה ממך", אמרה לי, "אני יודעת שהרבה רוצים, אבל תשמרי לי חתיכה קטנה מהאתרוג שבירך עליו מרן".

כמובן שנעניתי בשמחה. לאחר חג הסוכות, מסרתי לידיה שקית ניילון קטנה ובתוכה חתיכה זעירה. היא מיהרה עוד באותה שעה לביתה של חגית, שקיבלה את החתיכה בספקנות מהולה בייאוש. הרי אין כמוה בעלת ניסיון וידע עשיר בכל הנוגע לסגולות 'בדוקות ומנוסות'. על 'האתרוג של מרן', היא עוד לא שמעה, אבל במצבה הנוכחי, מה יש לה להפסיד?

והיא לא הפסידה. נהרות הדמע שנשפכו במשך שנים, הפכו תוך מספר שבועות לדמעות אושר וגיל. בשעה טובה ומוצלחת, הרב יצחק וחגית נפקדו בדבר ישועה ורחמים.

תשעה חודשים אחרי, בני הזוג חבקו בן זכר. תינוק חביב וחייכן, יפה תואר ויפה מראה, בדיוק כפי שחלמו לעצמם במשך שתים עשרה שנים. ברית המילה התקיימה בבית הכנסת של מרן, כשהוא מכובד כמובן בסנדקאות. כשסיפרו לו ההורים המאושרים על סגולת האתרוג, הוא הניף את ידו בביטול. "זה לא בזכותי", אמר בענוות חן אופיינית. "זה כח המצוה, כח התורה..."

בקשתו האחרונה

מידי שנה, היה מרן מקיים את מצות ארבעת המינים עם לפחות שבעה אתרוגים, מזנים שונים, אותם נטל בזה אחר זה. במוצאי שמחת תורה, הוא היה מבקש לקרוא לי ומוסר לידי כמה מהאתרוגים. "תחתכי אותם לחתיכות קטנות, ותחלקי מהם אך ורק עבור נשים הזקוקות לפרי בטן או ללידה קלה".

יחד עם בנותיי, היינו חותכות את האתרוגים כבר באותו ערב ומחלקות מהם לשורה ארוכה של אנשים שהמתינו ליד דלת הבית, כמובן ללא כל תמורה. בשנים האחרונות, כאשר פשטה השמועה על "האתרוג של מרן", ומכל רחבי העולם ביקשו לקבל רק "חתיכה קטנה", הורה מרן להשתמש בחלק מהאתרוגים להכנת ריבה, ולתת ממנה לכל פונה.

סיפורי הישועות לא איחרו לבוא. בכל שנה מחדש, הם הגיעו לשולחנו של מרן זצוק"ל, נרגשים, דומעים ומלאי תודה. מקרים קשים וסבוכים, אשר הסתיימו בכי טוב לאחר שנות ציפייה ארוכות, שלא כדרך הטבע. מרן זצ"ל, בענוותנותו, מעולם לא הסכים לייחס את הדבר לעצמו, רק לזכות מצות האתרוג.

בשנה האחרונה לחייו, סבל מרן זצ"ל ייסורים קשים בחג הסוכות. בשבת חול המועד, אשר היתה היום האחרון של מרן בביתו, הוא פנה אליי בליל שבת וביקש: "אל תשכחי אחרי החג לחתוך מהאתרוג, עבור הנשים העקרות". כמובן שהופתעתי מאוד מהבקשה המוקדמת. "למה הוא מבקש זאת כבר היום"? שאלתי את בעלי הרב משה.

אבל מהר מאוד הבנתי. במוצאי שבת נאלץ מרן להתפנות לבית החולים. כעבור יומיים, כמה שעות לאחר שבירך על ארבעת המינים, החליטו הרופאים שיש להרדים ולהנשים את הרב, עד לפטירתו שבועיים לאחר מכן. מרן הרגיש עוד בשבת, את מה שהלב שלנו סירב להאמין.

אבל את החוב האישי שלו כלפי העקרות, המצפות לסגולת האתרוג, הספיק מרן לקיים.

באורח פלא, רוב הנשים שאכלו באותה שנה מהאתרוג האחרון של מרן, נושעו בפרי בטן. היות ובשנה האחרונה, בירך מרן רק על אתרוג אחד, עשינו כהוראתו בשנים עברו, והכנו ממנו ריבה של אתרוגים. מהריבה הזו, המשכנו לחלק מאז ועד היום, ובחסדי שמים, נשים רבות זכו לישועה.

כי גדולים צדיקים במיתתם, יותר מבחייהם.

רוחו הגדולה עדיין כאן

לאחר מספר שבועות של שיפוצים, בראש השנה שעבר עלינו לטובה, שבו מתפללי בית הכנסת של מרן, להתפלל במקום שבו שפך את צקון לחשו בעשור האחרון לחייו.

בית הכנסת המיתולוגי, שופץ והותאם לשמש גם כ'בית מדרש'. אלפי ספרים מכסים את קירותיו, ובעז"ה החל מיום השנה של מרן, יחל קול התורה להדהד במקום. אברכים עמלי תורה ימשיכו לשקוד על תלמודם בדרכו של מרן, לצד חברי מכון "מאור ישראל", העוסקים בפיענוח אלפי כתבי היד של מרן, הכנתם לדפוס והוצאתם לאור עולם.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מאז פטירתו של מרן, ציבור גדול של מתפללים ממשיך מידי יום להתפלל בבית הכנסת, ליד כסאו המיותם של מרן, ולהתרפק על מי שהיה עבורם כל חייהם: אב רחום, מורה דרך ומנהיג נערץ. בימים הנוראים, הגיעו מתפללים מכל רחבי העולם, בדיוק כפי שנהגו בחיי מרן, מתוך אמונה אמתית, כי המקום שבו התפלל מרן במשך שנים רבות, הוא מקום מסוגל לקבלת התפילות. חזנו של מרן, הרב אליהו אוזן, הפליא לכבד את ה' בגרונו, בדיוק בנוסח האהוב על מרן, כשלעיתים נשנק קולו בגעגוע. "רוחו הגדולה עדיין כאן", אמר לנו אחרי התפילה, "אפשר ממש להרגיש אותו".

מדובר בחלק אחד, מתוך מכלול הדברים הנעשים בסיעתא דשמייא לשימור מורשתו של מרן זצ"ל והפצת תורתו. בימים אלו אנו משקיעים את כל כוחותינו כדי שהבית הקדוש ברחוב הקבלן, ימשיך להיות 'הבית של מרן', כשכל מגמתנו לעשות לו נחת רוח, למלא את רצונו ואת שאיפותיו הטהורות, כפי שהביע אותן בחייו פעמים רבות.

מן המקום הזה, מתוך חדר לימודו של גדול הדור, בין עשרות אלפי ספריו וכתבי ידו, לצד מקום תפילתו וסיקור תחנות חייו, ימשיך לזרוח אורו של מרן עוד שנים רבות.

אמנם לא קלה דרכינו. כמו בכל דבר טוב, רבים הם המניעות והקטרוגים. אבל גם בזה, אנחנו רואים עין בעין: גדולים צדיקים במיתתם, יותר מבחייהם.