סידור תפילה (צילום: לויק ט´)
תוכן גולשים
סידור תפילה (צילום: לויק ט´)
תוכן גולשים
כתבה זו נכתבה על ידי גולש כיכר השבת. אין המערכת אחראית לתוכנה ו/או אמיתותה של הכתבה.

התעוררות

כל לב יכאב וכל עין תדמע בהעלות על לב את זכרון חורבן בית אלהינו אשר היה לשמה ולשאיה, אוי לנו כי נוטל כבוד מבית חיינו, כיצד אבדה תפארתנו, דמינו לשה פזורה ונדחה, בראות כיצד ישראל הדווים והסחופים נוטלים מקל וילכו בראש גולים, גולה אחר גולה, ועד היום לא הונח לנו מצרותינו, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, ודמן של ישראל עדיין נשפך כמים, והאחרון הכביד ביותר, הוא ריחוקינו מדרכי אבותינו, אשר לא נהיתה רעה כזאת מיום היות ישראל לעם, לבל ידע איש יהודי את שם ה' אלהיו, ואין לנו כח, כי כבר כשל כח הסבל, ואפילו להתפלל ולבקש איננו יכולים, כי לבנו בל עמנו. ויה"ר שהי"ת יראה בענינו ויחוס על פליטת עמו ישראל וימהר לגאלינו, ואז כולם נדעהו ונעבדהו בלבב שלם, אכי"ר.

יש להתבונן ולהבין סיבת בכייתנו, אשר כל ישראל בוכים ומצטערים זה כמה על חורבן בית המקדש, ואע"פ שעברו שנים רבות קרוב לאלפיים שנה בכל זאת עמ'ה נאנחים. עוד יש להתבונן במה שנפסק בשלחן ערוך (או"ח סי' א סעיף ג), ראוי לכל ירא שמים שיהא מיצר ודואג על חרבן בית המקדש, ע"כ. וכיצד החי יתן אל לבו לבא ולהצטער על הבית שחרב לפני כל כך הרבה שנים, וכיצד ישא הכאב הזה עמו ולא ישכח ממנו, הלא כל צער שיש לאדם לבסוף משתכח ממנו, כגון בנחרב ביתו או שהפסיד כל ממונו, ואפי' במי שמת לו מת, לבסוף שוכח מצערו, וכיצד יהא האדם מצוי בכאב הזה תדיר. מה גם, שעינינו לא ראו מעולם את בית המקדש בתפארתו, ומה נעשה כדי שתבא לנו הרגשת צער על דבר שלא ראינו ולא הרגשנו בו בכדי שנבכה ונאנח על חסרונו.

וראיתי למשול בזה משל, והוא באשה אלמנה ולה שני בנים, האחד בן י"ג שנים, והשני בן ג' שנים, והיתה אמם אוהבת אותם כנפשה ושומרת עליהם כבבת עיניה, לא חסכה מאתם שום דבר מכל אשר ביקשו, באשר הם היו תקוות חייה, והיתה מפנקת אותם בכל מיני פינוק, וחיבה עצומה היתה מראה להם, ויהי היום בעודה יושבת עם בניה, לפתע אחזה השבץ וידום לבה ותמות.

אין לתאר ואין לשער את צער בניה בראותם את המחזה האיום הלזה, ובנה הגדול נשתטח לרגליה מלא קומתו ולא רצה לזוז משם והיה ממרר בבכי עצום, הוי אמי האהובה משוש נפשי וחמדת חיי למה עזבתיני, הוי על מי נטשת את הצאן, אוי לנו שעכשיו הננו יתומים גם מאם, דבריו פלחו כחץ את כל לבות השומעים והרואים, ויגדל הבכי והמספד, וביותר כאשר הורידוה אלי קבר, ואמנם בנה הגדול גם בשבעת ימי האבל לא נתן לעיניו שינה ולעפעפיו תנומה, והיה מבכה בכל שארית כוחותיו את אסונו הנורא, לא נרגע אפילו לרגע אחד, ולבו הרך לא יכל לסבול את עוצם הכאב, עד שנחלש מאד, והיה בא לידי התעלפות בכל כמה רגעים. וקרוביו מיהרו להזעיק את הרופא, שיבא ויתן מזור ומרפא לנער האומלל, כי חששו לחייו.

ויאמר להם הרופא, אין זאת אלא שבאה לו לנער כל החולשה הנוראה הזאת מפני צערו העצום, ודעו לכם כי כל זמן שישאר בבית הזה ודמות אמו לנגד עיניו לא יוכל לשוב לאיתנו לעולם, ולכן זאת איעץ לכם, שמעוני נא וקחו את הנער אל בית דודו העשיר אשר גר בארץ אחרת, ואז שינוי המקום והמדינה יגרמו לו שיבא לשכוח ממצבו.

וכן עשו קרוביו חיש, ותיכף במלאת שבעת ימי האבל שילחו את היתומים, האח הגדול והקטן אל בית דודם העשיר הנזכר. ונתנו בידם אגרת אל הדוד, וספרו לו על המאורע הנורא שפקד אותם במות אמם, וביקשו ממנו להיות אבי יתומים וחונן דלים, לתמוך ביד היתומים ולשמחם כדי שישתכח מהם צערם. וכשהגיעו אל הדוד קבלם באהבה וחיבה, והשפיע עליהם הרבה מתנות חשובות ויקרות, והיה מנעים להם את ישיבתם עמו, והיה מביא נגנים שינגנו להם מנגינות נפלאות המשמחות כל לב, ובכל יום היה לוקחם לכל מיני גנים ומקומות יפים, ומראה להם את נפלאות הארץ ההיא, וכן שאר תענוגות ותפנוקים. עד אשר הבן הגדול שב לאט לאט לאיתנו ולבריאותו, והחיוך שב אל פניו, וחיי הנעורים חזרו לפעום בלבו כאשר היתה באמנה אתו.

ויהי ככלות שנת האבל ביקש היתום הגדול להפרד מדודו, ויאמר לו הדוד למה זה תלך, וכי לא נעמה ישיבתך אצלי, וישיבהו בנועם מאמר, חלילה לי דודי מחשוב כן, הלא אתה החייתני ממש ותהי לי לאב, אמנם עז רצוני ללכת להשתטח על קבר אמי מנוחתה עדן, וגם כלתה נפשי מגעגועים אל ביתי, אלכה נא מעט זמן עם אחי הקטן אראה את ביתי ואתפלל על קבר אמי ואחר אשובה אליך, ויחבקהו דודו וישק לו, ואחר שילחו בכבוד עם אחיו הקט., וישובו שניהם אל ארץ מולדתם, כל הדרך היה לב האח הגדול הומה עליו כיונה, והרגש לא נתנו לרכז מחשבתו אל ענייני הדרך, אלא אל אמו היו מחשבותיו נשואות, וכאשר הגיעו אל עיר ומחוז חפצם, תיכף ומיד שמו פניהם אל ביתם, ואז הוציא האח הגדול את מפתחות הבית מכיסו ולבו הומה.

ויהי בפתחו את דלת הבית ונכנס, ראה פתאום את תמונת אמו עם ילדיה תלויה על הקיר, תיכף חזר לנגד עיניו זכרון דמותה, ופרץ בבכי אשר ימיס כל לב, במררו אמריו, אמא מדוע אינך עמנו, ושוב המשיך בתוך הבית והנה לנגד עיניו השלחן והמקום שבו ישבה אמם עמהם טרם מותה, ואז נפל על הארץ והיה בוכה מאד מאין הפוגות, והיה לוקח חפצים של אמו ומנשקם בלב הומה, ואחיו הקטן עומד לנגדו נבוך ומשתאה ואינו מבין על מה הבכי הגדול הזה, כי סרה ממנו דמות אמו המאירה וזכרה.

וגם ליום המחרת כשהלכו על קברה ושם שפך הבן הגדול את כל לבו במשך כל היום, בכל זאת אחיו הקטן נשאר באדישותו, עד כי לבסוף פנה הקטן אל אחיו הגדול ויאמר לו אחי יקירי אינני מבין מדוע הנך בוכה ומצטער כל כך, ומה יחסר לך כי תאנח בשברון מתנים. ויחר לאחיו הגדול מאד, ויאמר לו וכי אינך יודע כי על אמנו אשר ילדה אותנו וגדלה אותנו אני בוכה.

ובכל זאת ראה הגדול שאין דבריו נכנסים בלב אחיו הקטן, משום שהיה קטן ואינו זוכר את הדמות המאירה של אמו וכיצד יבכה עליה. לכך חשב וטיכס האח הגדול עצה בלבו מה יעשה בשביל להחדיר ללבו של אחיו הקטן צער על מות אמו.

ויהי ליום המחרת בשעות אחר הצהרים בזמן אשר נשות העיר יוצאות עם בניהם הקטנים אל הגנים כדי שישתעשעו, לקח הגדול את אחיו הקטן אל אחד הגנים ובהיותו בגן טייל עמו הלוך ושוב, ואז הראה לו איך אם אחת לוקחת את בנה הקטן בידיה ומחבקתו ומגפפתו וצוחקת עמו, ומתיישבת עמו על הארץ ומשחקת עמו, והאח הקטן רואה ועיניו כלות, ויאמר לו אחיו הגדול התחפוץ גם אתה שיעשו עמך כמעשה אשר עושים עם הקטן הזה, ויאמר בודאי אחי, הלא בכל לבי אחפוץ ואשתוקק לזה. וימשיך אחיו הגדול ויאמר לו הידעת כי אמך היתה משחקת עמך ומפנקת אותך בפינוק גדול מזה לאין שיעור, וכך מצא מסילות ללבו של הקטן והאריך עמו בדברי געגוע, עד כי הדמעות התפרצו מעיני הקטן, ויאמר בבכי גדול מדוע לכל הילדים יש אם ולי אין אם אשר תאהב אותי ותפנקני כשאר הילדים, וכך היה בוכה ומצטער על שאין לו אם. עד כאן המשל.

והנמשל הוא אנחנו, עם בני ישראל, כי הצדיקים והחסידים ועובדי הי"ת שבהם, אשר כל ימיהם קרבת אלהים יחפצון ולבם הומה אל הי"ת תדיר כל היום, המה מרגישים חסרון השכינה הקדושה, כי תאוותם אל הי"ת תדיר, והמה יודעים ומבינים היטב את החסרון הגדול אשר יחסר לנו בחרבן בית המקדש, ויודעים בצער השכינה, ויודעים את רוב המעלות של ביהמ"ק, ומשיגים בדעתם את הקירוב הגדול אל הי"ת שהיו יכולים להשיג בזמן שביהמ"ק קיים, לכך הריהם בצער ובכי על גלות השכינה, ובכמיהה וכיסופין יבקשו להתקרב אל השכינה, ומתוך שיודעים כי עתיד הי"ת לגאול אותנו ולהשיב שכינתו בינינו, לכך כל הזמן יבקשו בבכיה ותחנונים על גילוי השכינה ועל פדות נפשנו.

אבל אנחנו שאר העם, יתמי דיתמי, אשר הננו רחוקים מהי"ת, ואיננו מרגישים במדת טוב חסדו, ואיננו יודעים מה יחסר לנו, ולגודל ריחוקנו מהי"ת ולבנו האטום, לא יכולים להבין עד כמה חסרנו וכמה הפסדנו, כי חסרה מאתנו השכינה, ולא נוכל לבא לידי בכי וצער אלא מעט מאד ובדרך אקראי, בזמן שאנו קוראים במדרשי החורבן ורואים כמה סבלו בני ירושלים. אבל אחר מעט זמן חוזרים אל מסלול החיים, שוכחים מן הצער והכאב, ואין דורש ואין מבקש על הגאולה. ונמשלנו אל האח הקטן שבמשל. ויבחון כל אחד את עצמו כמה פעמים בכה והתאונן על השכינה שהיא בגלות, ושאין הקב"ה שרוי בתוכנו כבזמן שהיה בית המקדש קיים, ובזה יבדוק את עצמו כמה הוא ירא שמים וקרוב אל הי"ת.

כי הבכי על חורבן בית המקדש וסילוק השכינה, הוא אבן בוחן, עד כמה משתוקק האדם אל הי"ת, וכמה הוא קרוב אליו. כי כן הוא הדרך אצל בני אדם, אשר בשומעם מצרה אשר היתה במדינה רחוקה לא יהיה רושם צער תוך לבבם, אך כאשר תהא הצרה במדינתם יכאב לבם, וכאשר תהא הצרה תוך עירם יכבד הצער יותר, וכאשר תהא הצרה תוך משפחתם יכאב עוד יותר, כל שכן וק"ו אם יפגעו מהצרה אבותיהם או אמותיהם או נשותיהם וילדיהם, אשר אז יצטערו ויכאב להם ביותר. וכן בשכינה כל שיצטער על צער השכינה יותר, הרי זה מוכיח כי הוא קרוב אליה יותר.

וכל מה שסופר לנו בדברי הנביאים ובתלמוד ומדרשים מכל צרות ישראל, הוא משום שישראל והשכינה דבר אחד הם, ובצער ישראל תצטער השכינה ביותר. שהרי אפילו על דמן של רשעים שנשפך שכינה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי (סנהדרין מו, א), ואם הקב"ה נוהג במדה הזאת עם הרשעים, על אחת כמה וכמה שגם אנו יש לנו ללמוד ממנו ית' ולהצטער על צער השכינה שגלתה, שהוא עיקר ותכלית הצער שצריך האדם להצטער. וכמו שנמצינו למדים ממגילת איכה אשר שם יספר המקונן מצערם של ישראל עד כמה גדול הוא, ובסיום דבריו יאמר, על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו, על הר ציון ששמם שועלים הילכו בו (איכה ה, טז). כלומר, אע"פ שצרותינו יכאיבו לנו הרבה, אבל הכאב היותר גדול אשר יביא אותנו ללב דוה ושעינינו יחשכו מרוב צער, אינו צערינו הפרטי אלא צער השכינה. והפסוק הזה נאמר בסוף המגילה ולא בתחלתה, כי אחר כל היסורין והצרות שעברו על ישראל בעת ההיא, שבו בתשובה שלימה, ואז נתקרבו אל הי"ת, וכיון ששבו בתשובה שלימה אל הי"ת ואין שום מסך החוצץ בינו לבינם, ממילא כל היסורין שלהם בטלים אצלם לעומת צער השכינה, וכל בקשתם הוא רק על כבוד השכינה, שהיא גולה ועזובה, ולכך נענו וזכו בני הדור ההוא שבנה להם הי"ת את בית המקדש שנית, וזכו לקירוב השכינה.

ויש לנו ללמוד מזה גם אנו, כי אם נבכה ונתאונן על חורבן בית המקדש, וכל הצער שיהיה בנו הוא אך ורק על גלות השכינה, מובטח לנו שיראה הי"ת בצערינו וישיב את שבותנו ויתן שכינתו בתוכנו.

והעצה היעוצה להגיע לזה שכל צערנו יהיה על חסרון השכינה, הוא להוסיף בעמל התורה ויגיעתה, ואז ממילא נתקרב אל הי"ת, כי כל מי שעמלו בתורה הקדושה הריהו קרוב אל הי"ת, וכשם שמצינו בבני אדם שהאדם הקרוב יותר אל חברו מרגיש בצערו יותר, כן הוא בזמן שמתקרב האדם אל הי"ת ע"י לימוד התורה ממילא הוא מרגיש בצער השכינה. וגם יחדיר בלבו אהבת הי"ת ע"י שיתבונן בחסדי הי"ת עם עולמו וברואיו, ואז בהיות בו אהבת הי"ת ירגיש תיכף בצער השכינה ויכאב את כאבה.

וצריך להתבונן ולזכור כי עיקר הצער אינו על עצם חורבן בנין המקדש, כי החורבן היה על בנין עצים ואבנים ומה לנו כי נבכה על זה, והרי נוכל להשיג מכללות עם ישראל כסף וזהב הרבה מאד, ונוכל לבנות את בית ה' מפואר כפל כפליים ממה שנחרב. אבל באמת עיקר צערינו הוא על השכינה שנסתלקה מאתנו ועל מה שאין הי"ת שרוי עמנו כבתחילה, וע"ז צריכה להיות בקשתינו שהי"ת יהא קרוב אלינו, וזה ע"י שיבנה לנו בית המקדש.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וזה מה שאמרו רבותינו (ירושלמי יומא א, א), כל דור שאינו נבנה בית המקדש בימיו כאילו הוא החריבו. כלומר, שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיהם הרי זה עדות שהם רחוקים מהי"ת, והם כאותו דור שהיו בזמן החורבן שגרמו לחורבן בית המקדש, כי הרי תיכף כשיהיו ישראל ראויים יבנה להם הי"ת את בית המקדש. ולכן עיקר הצער שיש לנו להצטער אינו על מה שחרב בית המקדש, אלא על מה שלא נבנה, שזה קשה כאילו נחרב בית המקדש עתה, כי הרי השכינה אינה עמנו, וא"כ אינו רק חורבן שהיה לפני אלפיים שנה, אלא חורבן לנגד עינינו בכל רגע ורגע, ולכך הצער ג"כ בכל רגע ורגע ואינו פג, כי כל רגע האדם צריך להרגיש בלבו כי חטאינו גרמו אלה להרחיק הי"ת מאתנו. ולכן צריך האדם להרהר תשובה בלבו על מעשיו הרעים שהם מכבידים על השכינה, ובזוכרו כל זה יבוא להצטער על החורבן.

ומי שמתאבל על ירושלים תבא לו תועלת עצומה בזה, כי יתקרב אל הי"ת מאד, כי הנה מצינו בגמ' סנהדרין (צב, א), אמר רבי אלעזר כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו. ויש להבין את הדבר הזה, מנין שיחשב לאדם שהוא בעל דעה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, והלא בית המקדש חרב ועומד לנגד עינינו, והפליגו בחורבנו ובתוצאה היוצאת מן החורבן עד שאמרו כי מי שלא נבנה בימיו כאילו החריבו, וא"כ איך האדם הזה שיש בו דעת ישיג כל כך, עד שנחשב לו כאילו נבנה בית המקדש בימיו.

ואמנם הענין מבואר, כי דעת ענינו חיבור וקירוב, כמו ולנעמי מודע לאשה (רות ב, א), כלומר קרוב מאשה, וכן ומודע לבינה תקרא (משלי ז, ד), כלומר תקרב ותתחבר לחכמה. וכן כאן, דעת, כלומר מי שקרוב אל הי"ת, הרי זה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, כי כל ענין בית המקדש הוא קירוב השכינה עם ישראל. שבזמן שביהמ"ק קיים הי"ת היה קרוב אליהם ושומע תפלתם ומכפר להם עוונותיהם, והיו נהנים מזיו השכינה. ומי שהקב"ה קרוב אליו הרי השיג הענין הנשגב הזה, כי גם אליו הי"ת קרוב ושומע לתפילותיו וממלא את בקשותיו ומכפר לו עוונותיו כאילו היה בית המקדש בימיו, וכל מה שיגיע האדם לקירבה הנפלאה הזאת הוא רק ע"י שיבכה ויתאונן על החורבן, ויבכה על סילוק השכינה, כי אז הריהו מראה שהוא קרוב אל הי"ת ולכן הוא כואב את כאב השכינה. ואז גם הי"ת משיב לו מדה כנגד מדה ומתקרב אליו, ונחשב לו כאילו נבנה בית המקדש בימיו, וזוכה לכל ההשפעות שהיו נשפעים מבית המקדש.

ויה"ר שנעורר עצמנו אל הי"ת להתקרב אליו, ונדרשהו בכל לבנו, ואז נזכה כי מהרה ישוב אל היכלו האדון אשר אנו מבקשים. אכי"ר.

רוצים גם לכתוב כתבה משלכם ולפרסם אותה בכיכר השבת? הרשמו לאתר ושלחו לנו את הכתבה לתוכן גולשים.