אאא

פרסום ראשון: במכתב ארוך ומנומק, ששיגר היום (שלישי) באמצעות סנגורו לבית המשפט, מסביר אלעזר רומפלר, הרב מכת לב טהור, את הנסיבות שהובילו לעזיבתו את הארץ תוך כדי משפטו בו הואשם בהתעללות בילדים. לצד הטענות על חוסר אמון מוחלט כי ייעשה לו משפט צדק, פורס הנאשם את האידיאולוגיה האנטי ציונית המנחה את פעילות הכת.

כזכור, כפי שפורסם ב'כיכר השבת', כשנפתח היום הדיון בעניינו בבית המשפט המחוזי בירושלים, התברר למרבה ההפתעה כי רומפלר הצליח לעזוב את שטחי ישראל לכיוון גואטמלה, בה מרכז פעילות הכת, למרות צו עיכוב היציאה מהארץ שקיים נגדו עד לתום ההליכים המשפטיים.

בשלב זה העביר בא כוחו, עו"ד גבריאל טראנשווילי, לשופטת רבקה פרידמן-פלדמן, את המכתב המרתק שהשאיר אחריו, כרקע לסיבת הבריחה.

המכתב, שמתוארך לאתמול, נפתח בצורה מנומסת: "בעזרת השם, י"ד כסלו תשפ"א, פה גואטמלה. כבוד השופטת היקרה! אבקש את תשומת לבך למכתבי זה, שנכתב בדם לבי ובדמעות".

"כאשר נקראתי לחקירה, בהאשמות של הסתה לרצח עם והמסתעף", כותב רומפלר בהמשך, כהסבר לייאושו ממערכת אכיפת החוק הישראל, "נודע לי שהפכתי לכוכב טלוויזיוני... ההצגה הטלוויזיונית הציגה אותי תחת הכיתוב 'הרב שמפיץ תורת שנאה ורצח', והכותרת: 'המוח יושב בקנדה והציפורניים נעוצות במאה שערים'. במילים אחרות: מבחינה ציונית, הרב שלי 'מוח מסוכן', משהו כמו אוסמה בן לאדן, ואני ציפורניים ארסיות, משהו כמו פעיל טרור".

המכתב המלא:

אני יודע שככלל, אלו שמוגדרים עריקים מן הצדק מקבלים את היחס המשפטי השמור לתת-אנושיים, אבל גברתי היקרה, בכל כלל יש יוצא מן הכלל, ותני לי את הרגעים האלו להסביר למה כאן הינם היוצא מן הכלל.

כלפי מה הדברים אמורים: אני עכשיו בגואטמלה, פה מקום מגוריי, מקום מגורי אשתי וילדי ואנשי קהילתי, אחי לצרה ולעזרה.

התגובה הטבעית המתבקשת מאליה, לכאורה, ולכאורה בלבד, הינה הנפקת צו מעצר בגין בזיון בית המשפט, ואולי החתמת גזר דיני לרעה בתיק התלוי באופן חד צדדי, ויתכן אף הרשאת בקשת הסגרה בין לאומית. אבל גברתי היקרה, אך זאת אבקש מכבודך, לשקול באופן אובייקטיבי את הצעדים הבאים, מזווית שונה מבחינה אובייקטיבית, מוסרית, אנושית ובעיקר יהודית.

תני לי כמה רגעים להסביר את עצמי, ואת הרקע להחלטתי: קהילת לב טהור, נוסדה בשנות ה'תש"מ על ידי הרב המנוח האדמו"ר רבי שלמה הלברנץ זכרונו לברכה. הרב, שנולד בסביבה חילונית להורים חילונים, חזר ליהדות בסביבות גיל ה-13-12, למד בישיבות חרדיות והתחתן בסביבה חרדית. בשלב מסוים היה מהבולטים בין המטיפים לחזרה בתשובה. 

 פשיטה על חברי הכת, בגואטמלה. ארכיון (צילום: מתוך טוויטר)

גישתו ליהדות, ובעקבות כן גם גישתו לחזרה ליהדות, הייתה יסודית ופונדמנטליסטית. הוא דגל ביהדות מקורית ואורגינלית בלתי מתפשרת. גישה זו חיברה את הרב לתורתו של האדמו"ר המנוח רבי יואל מסאטמר ז"ל, ששלל - מהשקפה יהודית - את עצם הלגיטימציה, מהמושג 'מדינה יהודית'. לפי תורתו של הרבי מסאטמר, מבחינה הלכתית, אסור לעם היהודי, ובעצם לשום יהודי, לשתף פעולה עם המפעל הציוני או עם המדינה - שלפי תורתו הינה מדינה ציונית לא יהודית.

הרבי מסאטמר היה משרידי מנהיגי יהדות הונגריה (וטרנסילבניה) האורתודוקסית-חסידית. היו לו עשרות אלפי מעריצים, חסידים ותלמידים, אך כולם היו מהחוג האורתודוקסי-חסידי ההונגרי, רובם ככולם היו מרוכזים בשכונת וויליאמסבורג בניו יורק (לאחר מכן התרחבו לשכונת מונרו). ריכוזים קטנים ומצומצמים יותר מתלמידיו ומעריכיו היו בלונדון, באנטוורפן, בירושלים ובבני ברק. 

הרבי מסאטמר מעולם לא דרש דרשה אחת בעברית, וגם לא כתב מאמרים בעברית, לא הוא ולא אף אחד מתלמידיו/מעריכיו. ספריו ומאמריו נכתבו בשפה תלמודית בסגנון רבני, ודרשותיו נאמרו בשפת היידיש.

למרות שיטתו הקיצונית - או הפונדמנטליסטית - של ממש למפעל הציוני, הוא מעולם לא פנה לאותו ציבור רחב שעל תמיכתם ושיתוף פעולתם בנויה המשך קיומו של המפעל הציוני. הוא סך הכל מנע את התרחבות התמיכה למפעל הציוני, מחוג מוגדר ומסוים שבעצם מעולם לא תמך ולא השתתף במפעל הציוני ותמיד היה מוגדר כאויב לציונות. הבדלי השפה, סגנון החיים הבדלני ותנאים אחרים, אמורים היו לוודאות שתורתו ושיטתו תהיה נחלת חוגו המצומצם-יחסית.

הרב המנוח, מאידך גיסא, שפת אמו היתה עברית-מודרנית. הרב, שהתחנך בבתי ספר ממלכתיים חילונים הטיף בעברית רהוטה, והוא היה הראשון שהביא את תורתו של הרבי מסאטמר לקהל הרחב דוברי העברית. לפי תורה זו, המפעל הציוני כשלעצמו הינו בנוי על יסודות ואלמנטים אנטי-יהודיים. רעיון 'שלילת הגולה' הציוני, הינו למעשה שלילת רוחניותו, ייחודו והמשך קיומו של העם היהודי. והמדינה הציונית, מהשקפה תורנית מסורתית, תסתיים - באם חלילה לא ייעשה כלום מצד העם היהודי להתנער ממנה - באסון בממדי השואה, אם לא גדול יותר, ה' ישמור.

הלברנץ בראיון (צילום מסך: CBC)
הלברנץ בראיון (צילום מסך: CBC)
הגדלה

הרב אף הלך צעד קדימה, וגיבש הצעות מעשיות כיצד להביא לסיומם של המפעל הציוני והמדינה הציונית בדרכי שלום, בלא שפיכות דמים, ובכך להבטיח את המשכו הרוחני והגשמי של העם היהודי. הצעתו של הרב הייתה סוג של התנגדות פאסיבית, מצד העם היהודי, למדינה הציונית, כולל פרסום התנגדות באומות העולם בכלל, ובאומות המוסלמיות ובערביות בפרט.

לפי תורתו ושיטתו של הרב, יהודים חיו בשלום (בחסות) במדינות מוסלמיות, לאורך שנות הגלות, ושרדו מבחינה רוחנית וגשמית, ורק המפעל הציוני הוא שהביא לעכירת היחסים בין העם היהודי לערבים ולמוסלמים, ובמילא להצדקת קיומם של מדינה וצבא יהודים-ציונים כמגן לכאורה לאווירה המסוכנת שנוצרה אך ורק עקב קיומם גופא.

יש להדגיש, שעם כל דביקותו של הרב בגישה האנטי-ציונית, גישה זו היוותה עבורו רק חלק מגישה רחבה יותר לשחזור היהדות האורגינלית האותנטית במלואה. כתוצאה מכך הרב פרש מהתנועה הרחבה להחזרה בתשובה, לטובת הקמת קהילה בה ישוחזרו וייושמו כל ערכי היהדות האורגינלית, הנמצאים בסימן ירידה אף בציבור החרדי הרחב.

הממסד הפוליטי הציוני סימן את הרב, את דעותיו ואת קהילתו כ"מסוכנים", ומערכת הסתה תקשורתית משומנת החלה לפעול נגדו במטרה למזער ולצמצם ואף לחסל את תחום השפעתו. התקשורת לא פעלה על חלל ריק, רגשות אנטי-חרדים אינם זרים לתקשורת הציונית, מה עוד כשמדובר בחרדים אנטי-ציונים - שלא לדבר על חוזרים בתשובה אנטי-ציונים. 

ההסתה התקשורתית החילונית חדרה גם לתוך הציבור החרדי. גם שם ישנם אלמנטים שאינם מביטים בעין יפה על שחזור ערכי היהדות האותנטית ("הקצנה" בסלנג התקשורתי) ואי יישור קו עם הלך הרוח הכללי בציבור החרדי.

פרטי ההסתה והרדיפה הפוליטית-דתית נגד הרב וקהילתו, הינם רבים מדי מכדי שיכילם מדגרת מכתב קצר-יחסית זה, והינם נושא לספר היסטורי מאלף רב-כרכי.

אני ידלג תקופה של כחמש עשרה שנה, ואקפוץ לחודש כסליו תשס"ב, בו הרב השלים, בשיא תקופת האינתיפאדה השנייה, את ספרו "דרך הצלה", בן 500 עמודים. הספר הינו רחב ומקיף ביותר, והינו כולל את משנתו של הרב ובעצם של הרבי מסאטמר, אודות הגישה היהודית למפעל הציוני, וגם רעיונות פרטיים ומעשיים כיצד להביא לסיומה של המדינה הציונית בדרכי שלום, בין השאר בעידוד הגירה המונית של היהודים מהמדינה הציונית, בין מטעמים אידיאולוגיים ובין מטעמי הסכנה המוחשית לתושביה.

הספר נכתב בעברית מובנת, נערך בקנדה אך הודפס בירושלים. הרב נסע במיוחד ארצה להדפיס ולהפיץ את ספרו. אני ליוויתי את הרב בכל שלבי העריכה וההדפסה, והייתי אחד הבולטים בשלבי עריכת הספרף אך לא פחות בהדפסות ובהפצתו. הרב היה בארץ רק לתקופה של כחודש, ואני נשארתי בארץ לצורך המשך הפצת הספר והסברת משנתו, שמבחינתינו הינה חובה יהודית ואנושית כאחד, לעשות ככל שביכולתנו להביא להתנערותו של העם היהודי מהמפעל הציוני והמדינה הציונית לפני שיהיה מאוחר מדי חס ושלום, והעם היהודי ימצא את עצמו כבשר תותחים למלחמה בין כוחות ציוניים ומוסלמים הנלחמים על כברת ארץ, על חשבון דמו של העם היהודי.

התקשורת החילונית מצאה כאן הזדמנות נוספת "לנגח את האדוקים" (מטבע לשון שטבע א. בן יהודה, אבי העברית המודרנית), והציגה את הספר באור שלילי במיוחד. באמצעות הקראת פסוקים, מובאות וציטטות שהובאו בספר ממקורות קדמונים, והוצאת דברים מהקשרם וממשמעותם, ניסו הם לשכנע את ציבור מאזיניהם, כאילו הספר הינו לא פחות
מאשר חומר הסתה ל"רצח עם", וכאילו הספר קורא לרצוח כל חילוני באשר הוא חילוני - לא פחות.

התקשורת יודעת היטב כיצד לייצר דרמה מפחידה מכל שטות וקשקש. ההצגה התקשורתית - בשיא תקופת האינתיפאדה - ניסתה להציג מצג מפחיד, שכל "חילוני מן השורה" ירגיש מאוים מ"החרדים" ה"קיצונים". לעיני מצלמות התקשורת, חבר הכנסת רן כהן מטעם 'שינוי' והרב הראשי דאז הרב ישראל לאו, הכניסו תביעה במשטרה אודות הספר, הרב והקהילה, באשמת "הסתה לרצח עם". חוץ ממשפט  אייכמן, כנראה לא יכלו להיות דרמטי יותר.

מיותר לציין, אך בכל זאת אציין: הספר דרך הצלה הינו ספר תורני - רעיוני ומעשי. אין בו שום קריאה ועידוד לשום מעשה אלימות, וגם לא לשום מעשה הגובל באלימות. לצורך הסברת הרעיון, יש בו מובאות ממקורות יהודיים מקובלים, שרק אם מוציאים אותם מהקשרם וממשמעותם, בזדון לב ובכוונה מרושעת, אפשר לסחוט חומר להפחדה. אפשר לעשות זאת גם עם מהדורת תנ"ך קורן; להקריא את הפסוקים "מחלליה מות יומת", "באבן ירגמו אותם, דמיהם בם" ועוד פסוקים כאלו, מה שבעצם האנטישמים עשו ועושים, לצערנו, במידה לא מעטה של הצלחה.

לצורך הכנת ההצגה, התקשורת שלחה כתב-חוקר, שהתחזה לחוזר בתשובה שמעוניין בהסברים תורניים. הוא איתר אותי במאה שערים, והשתתף במספר שיעורים. היו לי שיחות איתו גם בפרטי, הכל שיחות רעיוניות וענייניות, המסבירות את השקפת עולמי - השקפת עולמו של הרב ושל הרבי מסאטמר, שמבחינתנו אינה לא פחות ולא יותר מהשקפת עולמה של היהדות האותנטית והאורגינלית.

 עדות של ילד ששהה ב"לב טהור". ארכיון (באדיבות המצלם)

אני לא צופה בטלוויזיה, אך יום אחד בסביבות אדר תשס"ב נקראתי לחקירה, וההאשמות: הסתה לרצח-עם והמסתעף. בחקירות אלו נודע לי, שאני בעצם הפכתי לכוכב טלוויזיוני. ההצגה הטלוויזיונית הציגה אותי תחת הכיתוב 'הרב אלעזר רומפלר, מפיץ תורת השנאה והרצח', והכותרת: 'המוח יושב בקנדה והציפורניים נעוצות במאה שערים'. במילים אחרות: מבחינה ציונית, הרב הינו "מוח מסוכן" = משהו כמו אוסמה בן לאדן - ואני אלעזר רומפלר ציפורניים ארסיות, משהו כמו פעיל טרור.

לא היה לי עורך דין לחקירות, נקראתי לחקירות שוב ושוב, למזלי שוחררתי בערבות ובהזדמנות הראשונה נמלטתי מהארץ. בדיעבד נודעתי "ממקורות מוסמכים", ששחרורי בערבות היה כדי לתת הזדמנות לממשלה לתפור תיק לרב, לי ולעוד פעילים מהקהילה.

התזמון להצגה אמור היה להיות המוצלח ביותר: באותה עת הייתה בקשת הסגרה לא רשמית מצד מדינת ישראל לשלטונות קנדה, על הרב, במטרה לתפור עליו תיק פוליטי-פלילי ובכך לחסל את השפעתו. הגורמים סברו, שהצגה תקשורתית מעין זו - האשמות על הסתה לרצח עם - תפעיל לחץ על שלטונות קנדה לגרום לביטול מעמדו של הרב בקנדה וגירושו למדינה הציונית.

למעשה, העניינים לא פעלו כמתוכנן מצד ההסתה הציונית, אכן שלטונות קנדה חיפשו עילות לבטל את מעמדו של הרב בקנדה, אך הרב עתר למעמד פליט-פוליטי, ואחרי משפט ממושך – בקשתו התקבלה, והוא היה היהודי הראשון לקבל בקנדה מעמד פליט מהמדינה הציונית. העדות המכרעת לטובתו, הייתה דווקא – עותק מההסתה הטלוויזיונית במדינה הציונית. שתיארה את הרב כמסוכן לציבור והמסית לרצח-עם.

פרופסורים מומחים העידו על תוכן הטקסט מספרו של דרך הצלה, שהוצאו מהקשרם וסולפו ממשמעותם לצורך ההסתה הפרועה נגד הרב ומשנתו. אני הייתי אחד העדים הראשיים במשפטו, אני הבאתי איתי מהארץ את הקסטות מהטלוויזיה שהציגו את הרב, ואותי כנציגו, כהמסיתים – בה' הידועה – הראשיים. בעקבות לחץ מצד גורמים במדינה הציונית, שלטונות קנדה ניסו לערער על ההחלטה לטובת הרב בבית משפט הפדרלי, אך בית המשפט הפדרלי, אישר את מעמדו של הרב כפליט פוליטי מהמדינה הציונית. כך שההאשמות במישור הפוליטי-רעיוני, למרות היותם מצלצלים במיוחד, פעלו כבומרנג לטובת הרב והצלחתו.

לאחר אותו משפט היה שקט מסוים בתקשורת ובטלוויזיה הציונית. אך השקט, היה השקט שלפני הסערה. לאחר כמה שנים שקהילת לב טהור התבססה בקנדה, התחילה בארץ להתפשט יותר התופעה של נשות השאלים, מאות (אולי אלפי) נשים חרדיות חסידיות, או חוזרות בתשובה, אשכנזיות וספרדיות כאחד, שישחזרו את סגנון הלבוש הנשי היהודי העתיק שהיה נהוג בארץ ישראל ובכל פזורות הגולה, בתקופה שלפני השכלה והמודרניזציה.

מבחינה רציונלית, זה לא אמור להפחיד אף אחד, וזה גם לא אמור לעניין אף אחד במיוחד, חוץ ממי שרוצה להתלבש כך, אחרת סגנון לבושו של הזולת אינו אמור להיות ציבורי בחברה הדמוקרטית. אך כנראה שהפלנטה שבה אנו חיים אינו בדיוק מרכז הרציונליות, ולא ממש הכול מסביבנו מגובה בהסברים רציונליים. רדיפה-דתית ופוליטית לא חייבות להיות רציונלית. מבחינה רעיונית, אולי, התופעה הזו היוותה סוג של ריאקציה לטרנד הציוני של "להיות ככל העמים בית ישראל", וגם לטרנד של מודרניזציה והתבוללות (מתונה?) של הציבור החרדי בציבור החילוני/המערבי וערכיו.

תהיה הסיבה אשר תהיה, התקשורת החילונית פתחה נגדם במסע הסתה חסר-תקדים, אך הפעם הם לא היו לבד, קואליציה של פרחחים משועממים משולי הציבור החרדי (כולל "חוזרים בשאלה" באורח רשמי או לא רשמי) הצליחו ליצור מגוון של אתרים המשלבים חדשות מותאמות איך שהוא לציבור החרדי, או לשוליים שבו לפחות, יחד עם פוליטיקה חרדית ורכילות זולה בלתי מבוקרת, חלקם פועלים בעברית חלקם ביידיש או באנגלית, וביחד מציגים "אתרים חרדים" או "תקשורת חרדים מקוונת".

הם ראו בנשות השאלים ציבור חלש, לא מאורגן, חסר אמצעים, וסימנו אותם כמטרה לחץ. הנשים שהעזו להתלבש אחרת מהדור הפריזי, זכו באתרים החרדים לשלל שמות גנאי: כת הטאליבן, נשות החמאס או המחבלות המתאבדות. כותרות מרעישות על רכילות זולה כיכבו בקצב מסוחרר בתקשורת החילונית ולא פחות ב"אתרים החרדים".

מהר מאוד, החליטו "הכתבים החוקרים" שההשראה לקבוצת הנשים לשחזר פריטים מהלבוש היהודי העתיק הינה מקהילת לב טהור שבקנדה שם – כחלק מהגישה הפונדמנטליסטית ליהדות וחזרה ליהדות – שיחזרו בהדרגה את הלבוש הנשי היהודי האורגינלי. אם מסקנתם זו של "הכתבים" הינה מציאותית, השערתית או דמיונית אני לא יודע, ולדידי זה ממש לא רלוונטי. אך מה שבטוח, עכשיו כבר נמצאה הסיבה למסיבה, והתקשורת החילונית והאתרים החרדים הסיטו את כל הזרקורים חזרה לקהילת לב  טהור שבקנדה.

אך הפעם הלקחים נלמדו, ההאשמות – לא פוליטיות, וגם לא מדברות על הסתה לרצח עם. אלא מה? התעללות בנשים וילדים. איך לא? זה צו השעה המעודכן. הרכילויות הזולות הסנסציוניות האלו, שתורגמו לאנגלית וצרפתית בתקשורת המקומית במחוז קוויבק שבקנדה, גרמו לגל של חקירות אינטנסיביות מצד רשויות הרווחה ואוכפי החוק הקוויבקים. מאות פשיטות, בדיקות פולשניות וחודרניות, על כל ילדי וילדות הקהילה, נערכו לא פעם ולא פעמיים, חקירות אין ספור נערכו מצד רשויות אוכפי החוק על האשמות של "התעללות בילדים", שמקורן מהתקשורת הישראלית. 

והתוצאה החד משמעית: כל ההאשמות הוכחו כשקריות מבושלות והזיות למעלה מכל ספק. ובכל זאת תיבת הפנדורה של האנטישמיות הצרפתית כבר נפתחה, ואחרי שנתיים-שלוש של חקירות, רק שתי האשמות "חמורות" של התעללות בילדים נשארו נושא לחקירה, והן:

א) החינוך היהודי הבלעדי שמקבלים ילדי וילדות הקהילה, תוך התעלמות מוחלטת מערכים החילונים והמערביים המתירניים, הנלמדים בבתי הספר הממלכתיים החילונים בקוויבק, התעלמות שלפי החוק הקוויבקי המעודכן מוגדרת כ"הזנחה" מטובת ושלום הילדים ואמורה לגרור בעקבותיה החרמת הילדים על ידי השלטונות. ב) גיל הנישואין בקהילה, לבנים ולבנות, הינו עקבי לגיל הנישואין היהודי מאז ומעולם, ולא בדווקא מעודכן לערכי "המוסר" הצרפתי או הציוני ששואף למזער ולצמצם את מוסד הנישואין המסורתי.

בכל אופן, ההסתה הישראלית, גרמה להתערבות מוסדות החינוך הקוויבקי בתכני הלימוד בקהילה. הקהילה החליטה עקב כך להגר למחוז אונטריו האנגלי שבקנדה, מחוז שבו רשויות הרווחה והחוק הינם וודאי לא פחות מפותחים ממחוז קוויבק הצרפתי, וודאי שאינם פחות רגישים בנושא התעללות בילדים, אך שם חוקי החינוך הממלכתי אינם כה נוקשים כמו בקוויבק הצרפתית. וחינוך ביתי אמור היה להיות חוקי.

כשהקהילה עברה למחוז אונטריו, הרשויות הצרפתיות בקוויבק כעסו וראו בזה השפלה מסוימת. הן העבירו את כל ההאשמות התקשורתית למחוז אונטריו, ואף הוסיפו מלח ופלפל. בנוסף לכך, במדינה הציונית, ועדת זכויות הילד של הכנסת קיימה "וועדות" שכל מטרתן הייתה הסתה אנטישמית פרועה נגד בני ובנות הקהילה (רצח ילדים, תקיפת תינוקות... חלק מההאשמות האנטישמיות הוותיקות שזכו למחזור בכנסת הציונית נגד הקהילה היהודית בגולה).

החקירות באונטריו התחילו מחדש. אוכפי החוק ורשויות הרווחה בדקו וחקרו במשך חודשים ארוכים את כל ילדי וילדות הקהילה, וכל החקירות העלו חד משמעית שכל ההאשמות על התעללות בילדים, בשקר יסודם. מה שכן, עקב ההסתה, רשויות קנדה התחילו להצר את צעדי הקהילה מבחינת רשויות ההגירה, והקהילה היגרה לגואטמלה, לאחר תקופה מסוימת. מאז שהקהילה עברה לגואטמלה המדינה ציונית הגישו בקשות רשמיות לפשיטה על הקהילה וחקירת כל בני ובנות הקהילה, והפעם בשיתוף פעולה עם גורמי אכיפת החוק ורשויות הרווחה של המדינה הציונית, והמסקנה החד משמעית הייתה של שלטונות גואטמלה וגם של 3 הרשויות הציוניות, הייתה כי לא נמצאו ראיות לחשדות החמורים.

ממש במקביל לכך, שתי ילדות מהקהילה נקלעו לארה"ב, ובעקבותיהן כל חומר החקירה הקנדי הועבר לרשויות הרווחה בניו יורק, שם זה לקח בדיוק 5 ימים להחליט שכל ההאשמות הינן שקריות והזויות.

בקיצור, המשטרה הציונית, בפקודה מגבוה, לקחה על עצמה את המשימה "לחקור" האשמות על פשעים שלפי העלילות נעשו בקנדה. אחרי שנים של חקירות ובשיתוף פעולה עם רשויות הקנדיות והגואטמלית (והאמריקניות), משרד הרווחה הציוני גם הודיע שלא נמצאו ראיות לחשדות החמורות, אך הודיע בד בבד שהחקירה עדיין נמשכת!... למה החקירה עדיין נמשכת? כי זו מערכת הכפשה תקשורתית, לא חקירה ושאיפה לצדק.

ועכשיו לתיק שלי: לפי חומר החקירה שבידי, המשטרה דיברה עם עשרות "עדים" כביכול ש"העידו" או ש"נחקרו" במשך 7 ויותר שנים. ביניהם עדי שמיעה כפולים ומכופלים, עדים שהעידו ששמעו מפלונית ששמעה מאלמוני שיש לו קשר עם פלוני - העיקר העידו משהו. ומעולם שמי לא עלה ולא הוזכר מפי אחד העדים או המתלוננים או הנחקרים. אם הסיפורים הנטענים בכת האישום הם עובדו בשטח, ולא פיקציה סנסואלית... הסיפור כבר היה מככב מזמן בתיק המשטרה ובתקשורת הישראלית.

הגעתי לארץ לפני כשנה ומשהו לבקשתו הנמרצת של אבי המנוח האדמו"ר הרב אהרן צבי רומפלער זכרונו לברכה, שביקש בדמעות שאגיע לעמוד ליד מיטתו ברגעיו האחרונים. והנה שונאי הקהילה נודעו שהגעתי, והסיבה הרשמית לבקשתם לתפוס אותי ולהתעלל בי, היתה כי אני מהבולטים ב"כת". חוץ מזה גם לא ידעו בפרטיות על שום סיפור ושום כלום. 

ולפי הכלל הידוע 'עם האוכל מגיע התיאבון', אז קודם נתפסתי ונעצרתי, וההאשמות יבואו ויצוצו אחר כך. קודם נחקרתי על "כניסה לישראל שלא כחוק", עקב כך שהשתמשתי בדרכון אמריקאי. כפי שעסקנים אמרו לי שאלפי אנשים אזרחי המדינה נכנסים בדרכון זר, ומעולם לא נאשמים על כך. במקרים מיוחדים מתבקשים להנפיק דרכון ישראלי, אך לא נקנסים בדיעבד.

פתאום, לאחר כמה ימים נאשמתי בכך שהתקפתי עיתונאי ישראלי שהגיע לגואטמלה ביחד עם בריון ישראלי פושע מוכר לממשלה, למרות שהעיתונאי הישראלי לא זיהה את תמונתי במסדר תמונות, והבריון הפושע היה רק מספר שעות לפני כן בתחנת המשטרה, ואמר שמי שהתקיף אותו היה אדם אחר והוא זיהה אותו בוודאות כביכול מתמונות שקיבל מאחיינו. 

מה נשתנה? הוא ואחיינו פשוט לא ידעו את עניין שהותי לארץ. הם רק שמעו על האדם האחר אז הם העלילו עליו. רק שעות לאחר מכן הם הבינו שההוא לא נמצא כבר בארץ, אז פתאום הבריון "זיהה אותי". אז הנה עכשיו כבר לא הסתה לרצח עם או הסתה למהפכה - מה שנשמע פוליטי ויכול להיות עילה לקבלת מעמד פליט בחו"ל; עכשיו כבר מדברים על "כניסה שלא כחוק!" והתקפה בנסיבות מחמירות! אוכלים יותר - מקבלים גם יותר תיאבון...

בינתיים מופרע מהקהילה, שחזר בשאלה ומחפש לככב, הביא ראיות שרקדתי בחתונה של אחותו שהייתה צעירה מגיל 18 בחתונתה ("קטינה" נקרא לה, נשמע מפחיד יותר). הוא אף הביא עותק שלטענתו מוכיח שניהלתי את הריקודים, "מצוה טאנץ" - או מצוה תנס לפי האיות בחומר החקירה. אז הנה עכשיו כבר לא מדברים על משהו חמור "נישואי קטינים"... לפי דת התקשורת הציונית, נישואי קטינים שווה ערך לתקיפה אכזרית. אם כך, אז ריקודים בנישואים יהודיים בגואטמלה, זה פשע פלילי שאמורים להיעצר עליו במדינה הציונית. בסדר.

אז הגעתי לפני שופט, עם ארבע האשמות חמורות: . כניסה לישראל שלא כחוק (נכנסתי עם דרכון אמריקאי), 2. תקיפה מזעזעת (הבריון זיהה אותי, אני התקפתי אותו בגואטמלה...), 3. איומים לרצח (איימתי על הבריון הפושע...),  4. נישואי קטינים (רקדתי בחתונות יהודים בגואטמלה שהכלה אולי לא מלאו לה 18 שנים...).

לאחר כמה ימי עינויים שוחררתי בערבות גבוהה, אך העיקר התקשורת חוגגת: אחד המנהיגים מלב טהור נתפס, וההאשמות - התעללות בילדים, כמובן. איך לא. למרות שכל ההאשמות הדמיוניות אינן קשורות להתעללות בילדים, גם אם נניח שהיו כמה שנטענו, אך התעללות בילדים זה מה שסנסציוני, זה מה שיביא רייטינג וזה מה שיביא שנאה והסתה (שכחתי: נישואי צעירים שווה תקיפת תינוקות, שהיא שווה התעללות. אז הנה, זה כן התעללות בילדים. סליחה).

כל עורך דין שהסתכל בתיקי (והיו כמה שעשו זאת), אמרו לי שאין כאן לא תיק ולא בטיח. להיכנס בדרכון אמריקאי זה חוקי מאה אחוז, תקיפה בגואטמלה אם הייתה זה עניין גואטמלי ונישואי קטנים בהנחה שהיו ובהנחה שניהלתי את הריקודים ובהנחה שזה לא חוקי, זה עדיין ענין גואטמלי. כולם כאחד אמרו שהמטרה כאן הן הכותרות התקשורתיות; המשטרה רוצה להראות שעושה משהו כנגד החרדים המסוכנים. זה לא תיק מן-השורה שחוקרים בתום לב עובדות שהיו או שנטענו.

חודש או יותר אחרי שהכותרות התקשורתיות עשו את שלהם, רק אז אויבי הקהילה והמשטרה מצאו "עדים" ו"מתלוננים" שיספרו סיפורים הזויים – שיוכלו לשרבב את שמי – להתעללות של ממש בילדים כביכול, ובכך להתנקם בי על היותי עמוד השדרה בשעתו בהפצת הספר דרך הצלה וגם העדות הראשית במשפטו של הרב המנוח בקנדה ועובדת הימלטתו מידם והמשך פעולתו כל ימי חייו, והנה יום הדין.

העד הראשי היה חצי שנה לפני כן במשטרת ישראל, וסיפר שזוכר שילד שלא רצה להזכיר את שמו קיבל מכות "רציניות" לפני כ-12 או 13 שנה מאביו והמורה שלו נתן הלברנץ, על מעשה מוסרי חמור – וזה היה כתגובה שהחוקר שאל אותו שוב ושוב שייזכר ב"עונש קיצוני" ביותר שקרה במקום. בהנחה שהסיפור קרה, זה היה "עונש קיצוני" גם לפי העד כביכול, וגם לפי דבריו זה לא היה קשור אלי וגם לא להנהלת הקהילה.

קרה פעם "מקרה קיצוני" שאבא בקהילה נתן מכה או שתיים לבנו. ראוי או לא ראוי, זה לא הופך את כל הקהילה למתעללים בילדים. הוא גם טען שהוא עצמו קיבל סטירות מנתן הלברנץ כעונש על שהוא שיקר. נניח שהעובדה הייתה כך; זו החלטה שגויה של מורה, זה ממש לא קשור אלי. אך במכתב שהוא שלח לאחר ביצוע מעצרי לחוקרים הישראלים, הוא טוען שהוא "יודע" שהרבצתי לילדים. הוא לא ציין את העובדות שהמציא אחר כך.

לאחר תקופה מסוימת הוא הגיע למדינה עם אדם אחד, והנה למרבה הפלא פתאום העד שינה את גרסתו, והמכה באותו "מקרה קיצוני" היה אלעזר רומפלר, לא אבא של הילד ולא נתן הלברנץ, הוא זוכר ממש את כל הסיפור. הוא טען למשטרה שהוא לא  זוכר אפילו באיזו שנה זו הייתה, הוא לא יכול להיזכר בשום אירוע שהיה לפני כן או אחרי כן, הוא רק זוכר שזה היה "בחורף" שהוא היה בן 8 או בן 9 או בן 10, אך הוא טען שהוא יודע בפירוש שההכאות היו הרבה זמן כי הוא הסתכל על השעון וזה התחיל בשעה 8 בלילה ונגמר בשעה 10 בלילה. הוא לא פירט שום אנשים אחרים שהיו שם, רק נתן הלברנץ.

העד השני טען לגרסה אחרת לגמרי. הוא גם ידע שזה לקח הרבה זמן, גם הוא הסתכל על השעון, אך התחיל בשעה 3 בצהרים ונגמר בשעה 6-5 בצהרים. אני לא יכנס עכשיו לפרטים – אך יש שם שלוש גרסאות שונות לחלוטין. השינויים בין הגרסאות היו כה גסים וכה בולטים - יש איזה 30 או 40 שינויים גסים הברורים לכל קורא את חומר החקירה - שאף אחד בעולם לא יכול להאמין שגרסה אחת אמינה, וזה כבר אחרי שהייתה להם הזדמנות לתאם את הגרסאות, כי הם נסעו יחד באווירון, אך הם תיאמו את העניינים באופן כללי.

החוקרים חקרו שלושה בחורים נוספים שהיו בקהילה על אותו מקרה. כל הבחורים הם מחוץ לקהילה, ואף אחד מהם לא זוכר עובדות כאלו. הם מכחישים בתוקף סיפור כזה או דומה לזה.

בכל אופן המשטרה הציונית לא נתנה לעובדות לבלבל אותם. עכשיו יש כבר חומר של ממש על התעללות בקטינים, ופתאום כל ההאשמות הקודמות נעלמו, רק ההאשמות החדשות הן רלוונטיות. קודם יורים את החץ ואחר כך מסמנים את המטרה איפה שהחץ מגיע.

המתלונן הראשון כביכול, הילד המסכן הוכה עד זוב דם, שכעת בגיר נשוי, העיד בשבועה ושלח את עדותו שהסיפור הזה מצוץ מן האצבע והעובדה הסנסציונית הזו לא הייתה ולא נבראה. אך כבר זה במדינה הציונית, כך שאפשר להתלונן בשמך ולהכתירך כמתלונן כאשר אתה לא מתלונן ואפילו כשאתה מכחיש. אם זו לא "עלילת דם", אז מה זה כן.

בסיפור השני נטען בכלל שנתן הלברנץ הוא שהיכה, אז למה הוא לא מואשם? הוא גם היה בארץ בלווייתו של אבי המנוח, למה לא עצרו אותו ולא שמו עליו צו עיכוב יציאה, ולמה לא פרסמו את שמו בתקשורת כמתעלל בילדים? כי הוא לא הפיץ את תורת השנאה והרצח בשנת תשס"ב, ואין איתו כעת חיסול חשבונות אקטיבי?

בכל אופן, עורך דיני טען שהחוק במדינה הינו ברור וחד משמעי, שבמקום שההאשמות הינן על עבירות שנערכו בחו"ל, אפשר להאשים אך ורק באותן עבירות שבהן היה מואשם הנאשם באם היה נדון בחו"ל. במקרה זה בקנדה אין עבירה כזאת "התעללות בקטין" או "התעללות בקטין על ידי אחראי", רק עבירה של "תקיפה", והיותו של נשוא התקיפה קטין ושל המתקיף אחראי הינו ענין להחמרת העונש, לא לרכיבי העבירה. אי לכך טען עורך דיני שהעבירה אמורה להיות תקיפה או תקיפה בנסיבות מחמירות.

כבר שנה שלימה שהתביעה הבטיחה "חוות דעת מוחצת" שתענה על כל השאלות, ובסוף לא הביאו ולא כלום. החוות דעת לא טענו שישנו עבירה שרכיביה יענו על ההגדרה של התעללות בקטין או התעללות בקטין על ידי אחראי, והחוות דעת גם לא התייחסו לטענת המדינה שניסו לטעון – בלא הוכחות – שאפשר להעמיד לדין על "עבירה דומה" בהיפך מה שהחוק והפסיקה מחייבים "עבירה זהה".

הם הביאו חוות דעת מעורכי דינן קנדיים בעלי רישיון ישראלי, שקובעת שהמעשים שנטענו בכתב האישום אינם חוקיים בקנדה ועונשם יכול להיות שנות מאסר ארוכות. בושה וחרפה, בשביל זה צריך עורכי דינים קנדיים ומומחים... האם עורך דיני טען שזה חוקי בקנדה להכות ילדים עד זוב דם? מה שעורך דיני טען הינו שזה "תקיפה", ולא "התעללות בקטין". וזה בדיוק מה שחוות הדעת טוענת. אז בשביל החוות דעת האומללה הזו עוכבתי שנה תמימה, הרחק מאשתי ומילדיי, ואשתי וילדי ואמי הזקנה צריכים לעבור את כל הסבל והאמלול.

בנסיבות אחרות, המדינה הייתה משנה את האישום לתקיפה, תוך כדי דיבור. אך כאן יש להם בעיה עם תקופת ההתיישנות: ההאשמות, אם היו, היו לפני לפחות כעשור אם לא יותר (הם לא היו. מצדי הם לא היו לפני כעשור כמו שלא היו אתמול, אך אני מדבר מבחינה טכנית). וזו בדיוק הסיבה שתקופת ההתיישנות נכנסה באופק, לתת הגנה בפני ההאשמות שנטענות רק במוטיבציה מסוימת, למטרה מסוימת, ולכן הן לא נטענו בזמן אמת או סמוך לו.

מההתעקשות של המדינה להתפתל ולהתעקש בטענות סרק, ולשנות את ההאשמות מהסתה לרצח עם, לכניסה שלא כחוק, לתקיפת עיתונאי בגואטמלה, למצווה טאנץ בבית הכנסת, ושוב להתעללות בקטין בקנדה - וזה אחרי שהרשויות בקוויבק ובאונטריו, בארה"ב בגואטמלה וגם הרשויות הישראליות כבר הגיעו אלף פעמים למסקנה שהכל שקרים - יוצא לי ברור שמדובר כאן בלינץ' תקשורתי ולא במשפט מן השורה.

גברתי היקרה. בחוות דעת שהוגשה על ידי המדינה, מדגישים הם כי האשמות אלו אם היו בקנדה היו מוגדרות כחמורות במיוחד, עשר או ארבע עשרה שנות מאסר. הם גם הדגישו בחוות דעת שאין חוק התיישנות על עבירות מהסוג הזה בקנדה. אז השאלה שנשאלת מאליה: למה המתלונן כביכול – אזרח קנדי שנולד בקנדה ושמתגורר כעת בקנדה - לא יפנה למשטרה הקנדית ויספר את כל שמציק לו בבטן, ורשויות קנדיות יטפלו בעניין. האם קנדה היא רפובליקת בננות בנושא "התעללות בילדים"?

העד השני הינו אזרח אמריקני שגם התגורר בקנדה מרבית חייו, ויכול הוא בשעות ספורות להגיע באוטו או באוטובוס לתחנת משטרה בקנדה, ולספר את זיכרונותיו כיד הדמיון הטובה עליו, ובהתאם לתשלום שאויבי ישלמו לו. קנדה יש לה חוזה הסגרה פעיל במיוחד עם גואטמלה, שבפירוש מכסות על עבירות מסוג התעללות בילדים או תקיפה.

מרבית העדים שאמורים להעיד לטובתי אינם יכולים להגיע למדינה הציונית, והם גם לא נותנים אמון במדינה הציונית. מנגד הם יגיעו לקנדה בחפץ לב. למה בעצם קנדה לא מטפלת בנתן הלברנץ שמתגורר בקנדה זה כמה שנים. אם יש אמת בטענות הנטענות של העדים, קנדה אמורה לסגור את נתן הלברנץ על מסגר ובריח.

אלא מה, השקרנים יודעים שקנדה כבר חקרה את הנושא אלף ואחד פעמים, הם כבר הגיעו למסקנה שהכול שקרים, הם לא יאמינו שפתאום נזכרו עכשיו סיפורים מתחת לשטיח. במקרה שהם כן יאמינו, בקשת הסגרה עלי מגואטמלה תהיה מיידית, ורשויות גואטמלה יודעים איפה אני – אני לא מתחבא ולא כלום, בתוך עמי אני יושב.

בית דפוס שבנו לעצמם לאחרונה חברי הכת בגואטמלה (באדיבות המצלם)
בית דפוס שבנו לעצמם לאחרונה חברי הכת בגואטמלה (באדיבות המצלם)
הגדלה

כל הסיבה והלהיטות להביא את העניין לבית משפט ציוני דווקא, כאשר העובדה לא הייתה במדינה הציונית - והנאשם, עדי התביעה, עדי ההגנה וכולם מסביב אינם מתגוררים במדינה הציונית - הינה תקשורתית ותעמולתית, רדיפה פוליטית ודתית. עלילת הדם 2020.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

גברתי היקרה יודעת היטב שבמדינה ישנה דיקטטורה נוקשה, שבראשה עומדת התקשורת, ומי שהתקשורת בוחרת לקברו חי, אין לו צ'אנסים. בכך שנמלטתי חזרה לאשתי ולילדיי, נתתי לכבודך את ההזדמנות לסגור את התיק בכבוד ובמידה מסוימת של הגינות.

אבקש להחליט גם בלעדי על טענות עורך דיני בעניין הזהות העבירה, וגם לצוות לתביעה לסגור את התיק ולצוות על "המתלוננים" לפנות למשטרה המקומית במקום מגוריו – מקום ביצוע העבירה לשיטתו, ושלום על ישראל.

יהיה זה מנוגד ליושר ולהגינות, לתפוס טרמפ על מצב בריאותה של אשתי שקרסה תחת העול של גידול ילדיי, מה שהכריח אותי לחזור לביתי, ולהוציא עקב כך עלי צו מעצר או בקשת הסגרה, ובכן למנוע ממני לבקר את אמי הזקנה שצריכה אותי מדי פעם, ולמנוע ממני לבקר את ציונו של אבי האדמו"ר הרב רומפלר המנוח ואת ילדיי (מזיווג קודם) הנמצאים בארץ.

בתקווה שתביני ללבי, והצדק והרחמנות יכריעו את לחצי התקשורת וההסתה, אני מודה לך מראש וחותם בנאמנות. אלעזר רומפלר.