אאא

מגפה פיזית מביאה עמה פעמים רבות מגפה חברתית, והנה, למגינת לבנו, מגפה כזאת מסתמנת בפנינו בצורה אלימה ומכוערת במיוחד. השנאה הפושה כלפי החברה החרדית, שנאה המלוּוָה בארסיות נוטפת ומדממת ובסלוגנים העתיקים ביותר של הארסנל האנטישמי, מתפשטת בחברה הישראלית כאש בשדה קוצים. והאש הזו בוערת יותר מתמיד והיא מאיימת לשסֵע ולהכתים את החברה הישראלית, שגם בימים רגילים מתקשה בעמידה יציבה מבחינה חברתית, בכתם שנתקשה להסיר.

בוודאי, עלינו להילחם בכל כוח בהתפרצויות השנאה האלה, ועם זאת, צריך לומר את האמת. זה הפך להיות קשה. קשה מאוד. הניסיונות להגן מפני התפשטות השנאה הזו באמצעות הסבר, נימוק, כל מיני טצדקי, הפך להיות דבר נלעג, דבר שמזיק הרבה יותר ממה שהוא מועיל.

בשעה הזו צריך לומר את האמת: יש כאן כישלון חרוץ, וצריך להודות בו. חלקים רבים בחברה החרדית התגלו בשבועות האחרונים במלוא מערומיהם. הבוז והזלזול שהופגנו כלפי הרשויות, הקלילות של ה"אויבער חוכעם" שחש שהוא תמיד מנצח את כולם מכיוון שיש לו בכיס טיעונים רדיקליים ואידיאולוגיים שמסובבים את כל המציאות על כף היד, השאננות בפני פיקוח נפש ובפני האחריות כלפי החברה, שאננות שיש בה מצב קטסטרופלי של "חב לאחריני", ההשתעשעות בשאלות הנוגעות לפיקוח נפש כאילו היו אלה שאלות קטנות הנוגעות ל"גזירות שגזרה המדינע", וההנהגה החרדית, שהתגלתה, בחלקים גדולים ממנה, כלא מספיק אחראית ומבינה כדי ליטול על עצמה אחריות על סוגיות חשובות כאלה, הגדישו את הסאה.

רוב החברה החרדית התעוררה בסוף בלית ברירה, אבל זה מאוחר מידיי. בהתחלה התפלפלו ובינתיים המגפה התפשטה. כשכבר התפשטה באופן מופגן הבינו שיש כאן משהו רציני. האיחור הזה אינו מעידה חד פעמית. הוא אופייני. הוא אופייני לצורה החובבנית שבה מתקבלים החלטות, לזלזול בחיי נפש, להטלת מורא של עסקנים זוטרים על הציבור, להתנהלות בסוגיות שונות בצורה בלתי אחראית ולא בוגרת, לראשי ישיבה זוטרים מסוימים שנוטלים על עצמם החלטות פזיזות ומטופשות בשם העקרונות האידיאולוגיים הקשוחים והסגורים שלהם. זה אופייני וחייבים לומר זאת. אי אפשר להסתתר שוב מאחורי וילונות של אפולוגטיקה.

החברה החרדית צריכה לעשות חשבון נפש רציני. פעם אחת, כאשר היא שואלת את עצמה למה ה' עשה כן, עליה להשיב תשובה קשובה יותר מאשר החובה להתחזק בלימוד תורה או להאשים את חילולי השבת במדינה ועוד מן הסוג הזה. חשבון הנפש אמור להיות מופנה פשוט אל הסיבות האמיתיות והמציאותיות שגרמו לכך, אל החברה עצמה ואל צורת ההתנהלות בה. לא תמיד צריכים לשאול מה ה' עשה לנו, אלא עלינו לשאול מה אנו עשינו לעצמנו בנטילת שם ה' לבטלה. על ציות עיוור שרבים חללים הפיל, על עיסוק חובבני בשאלות הרות גורל, על הפיכת כל שאלה משמעותית לדיון הנוגע לבירור החשוב "הלנו אתה אם לצרינו", "אויב או שונא". עלינו, בני החברה החרדית, לחשוב ברצינות האם סגנון התנהלות המפוכח כביכול, שחש את הסכנות האורבות בכל עבר ואת הפיתויים שבכל מקום, לא נפל שדוד במלכודת של עצמו. האם סגנון התנהלות שרואה בכל מקום רק בּוֹרוֹת וגזירות ובשל כך מפתח לעצמו חסינות עדרית, לא טרף את עצמו.    

החברה החרדית צריכה להשיב לעצמה למה גם ברגעים קריטיים היא לא מצליחה לחשוב באופן מערכתי. למה מאמץ קולקטיבי של המדינה למגר מגפה אמור לעבור אישור מיוחד של רבנים, וליתר דיוק, של הצגה מצחיקה וילדותית של סוגיות רציניות בפני רבנים שהנושא לא הוברר מספיק בפניהם. מדוע אפילו במקומות כאלה החברה החרדית צריכה להפגין תחושה שהיא מדינה בתוך מדינה ושיש לה פלפולים משלה והיא תחליט על עצמה בכוחות עצמה מה ראוי ומה לא ראוי. מדוע גם כאשר ענייני נפשות עומדים על הפרק, עניינים שהם נר לרגלה של ההלכה שקבעה בפסקנות "וחי בהם – ולא שימות בהם", אנשים נופלים קרבן לאמירות מאגיות בשם "תורה מגנא ומצלא", אמירות שאין להם כל שורש וענף כהכרעה מן הסוג הזה בתורה ובהלכה.

החברה החרדית צריכה לחשוב האם ההתפתלות האינסופית שלה בניסיון להגן על עצמה מפני הסכנות שבחוץ, להגן על ציבור לומדי התורה, היא שכחה את הקשר הראשוני והבסיסי למציאות והפכה להיות תמימה יותר מתמימה, נאיבית ומנותקת בשם פלפולי חכמה כאלה ואחרים. האם הניסיון להגן באופן תמידי על המגזר לא גורם לכך ששוב ושוב הארץ מכסה את דמן של עוולות ושל התנהלויות נפשעות הנסלחות בשל כך ש"אין אלטרנטיבה טובה יותר", ו"מה לעשות, זאת המציאות". האם החברה החרדית שסימנה בעבר את אתוס המלחמה נגד המציאות הבלתי אפשרית הפכה לטרף קל בפני המציאות הבלתי אפשרית שהיא העמידה בפני עצמה.

אם הכשרת השרץ בק"נ טעמים תהפוך להיות שיטה כדי "להגן על החברה", אנו ניתן במו ידינו את הדחיפה האפקטיבית ביותר לגלי השנאה הללו. שוב ושוב נחלצים להגנת החברה החרדית, -פעמים רבות דווקא אלה שהחברה החרדית עצמה רומסת אותם-, אבל יש לשים גם לזה גבול, כי זה כבר מתיש. אם נתאהב באפולוגטיקה, וכל הזמן נזעק חמס נגד האנטישמיות, כאשר בכך נכפר ונעביר את הביקורת הפנימית הדחופה, לא רק שנהרוס במו ידינו את החברה עוד יותר, אלא ניתן בכך עוד כלים למשחית להשחית, ניתן עוד דחיפה לשנאה המכוערת הזו לבעבע.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

במאבקים רבים שנעשו כנגד עוולות שפשו בחברה החרדית זכור הציור המוכר הבא: בַּתחילה ישנה ביקורת נוקבת, אבל באיזשהו שלב מתערב גוף סמכותי חיצוני כלשהו (בג"ץ וכדומה) וטורף את הקלפים. מעתה, זו מלחמה על הבית! כל הדיונים האחרים נשכחים ותחת זאת כולנו מגויסים לדרמה החדשה: ההתערבות האלימה של הגופים החיצוניים בתיבת נח הטהורה. המאבק הזה מוקצן לשיאים דרמטיים ביותר, וכאשר הגל עובר שכחנו שהייתה ביקורת נוקבת, בהתחלה.

גל השנאה השוטף את המדינה כיום עלול להחזיר אותנו בדיוק לאותו התסריט. כיבוי הבערה הזו באמצעות הצטופפות בקוצי הקיפוד שלנו כאשר האש בוערת בחוץ, בשם הצדקה ראויה לשמה, עלול לעלות לנו הרבה יותר ביוקר ממה שאנו חושבים.

עלינו להילחם בשנאה ובקריאות האנטישמיות המכערות והמטנפות את פניה של החברה הישראלית, אבל אי אפשר שזה יבוא שוב על חשבון ביקורת קריטית. העשן הזה לא הגיע בלי אש. ההתנהלות החובבנית והרשלנית בסוגיה הזו היא מטרד, והזדוניות שהתלוותה לכך בכמה וכמה מופעים מבישים של זלזול בהוראות תוך כדי הפגנת כוח ואדישות הופכת את אותם מופעים לפשע של ממש. את חשבון הנפש הזה יש לעשות, כמו שצריך, בלי להתפלפל ובלי להפיל את הכל על האמונה בגדולי הדור שהפכה להיות עיקר אמונה המתרץ כל התנהלות צולעת, ויפה שעה אחת קודם.

ועלינו לזכור גם את השאלה הדתית, את השאלה של קידוש השם. החברה החרדית אמורה הייתה לצעוד בראש המחנה, כפי שהיא יודעת לעשות היטב בנוגע לגמילות חסדים ולהשקעה בלימוד תורה וקיום מצוות, היא הייתה אמורה להיות דגם ומודל לחברה הישראלית כחלוצה לפני המחנה בשאלות קריטיות של דיני נפשות, שחס וחלילה לא נגיע למצב של חילול השם, שלפי הגדרת הגמרא מתמצה בכך שהחברה מסתכלת על שומרי המצוות ואומרת: אוי לאביהם שלימדם תורה, כמה מכוערים מעשיהם, כמה מכוערים דרכיהם. החלוציות של החברה החרדית בנוגע לענייני חסד, עזרה וזריזות בתלמוד תורה וקיום מצוות, ייקור חיי הגוף והנפש, חלוציות שהיא לשם דבר גם בחברה הכללית, הייתה אמורה להיות גם כאן מצפן וכיוון דרך לחברה ומקור לקידוש שם שמים.