אאא

1:

כתוב ״משנכנס אדר מרבים בשמחה״ ומזה מובן שעלינו להיות במצב תמידי של שמחה, ומצווים להרבות אותה בחודש אדר שמתקרב ובא ולקראתו כדאי לנסות לברר מדוע היא חשובה כל כך והאם ראוי לדרוש אותה מאיתנו.

לפני הכל צריך להבין שחובה עלינו להיות שמחים כי אין בן אדם שאין לו אפילו דבר אחד שבגללו הוא אמור להיות שמח.
להיות עצוב זאת כפיות טובה שאין כמוה לקב״ה שנותן לנו כל רגע ורגע.

נסו לדמיין שאתם נותנים לאחד מילדכם מתנה, ובמקום להיות שמח הוא עצוב.

שני סוגי אנשים הם, הראשון מצבו הרגיל הוא דכדוך, וכשיש סיבה מיוחדת הוא שמח, והשני, מצבו הרגיל הוא שמחה, ורק מקרים מסוימים יכולים לגרום לו לעצבות אך לא לאורך זמן.

הראשון, כמוהו כעובד עבודה זרה וכופר בקב״ה, השני לעומת זאת יחשב כעובד השם.

2:

השאלה הנשאלת, האם אנו יכולים להחליט להיות בשמחה? האם דבר זה בשליטתנו בכלל?

כדי לענות נצטרך להבין את מהותה של השמחה.

נתחיל בשאלה איך אפשר לדעת בכלל האם מצבנו ראוי לשמחה או לא, האם חיינו טובים או לא?

והתשובה היא ששמחה היא דבר יחסי שאפשר למדוד רק ביחס למצב של מישהו אחר, כי אף אחד לא קבע מדד לחיים טובים, הכל בעצם יחסי.

האדם הכי מסכן יכול להחליט האם להיות שמח או לא. אם יסתכל על מה שאין לו לעומת אחרים שיש להם, יהיה עצוב, אך אם יסתכל על מה שיש לו לעומת אחרים שאין להם, יהיה שמח.

קחו למשל אדם על כיסא גלגלים, אדם כזה יכול לבחור לחיות כל החיים בעצבות ומרמור למה דווקא הוא לא מסוגל ללכת כמו כולם, ויכול גם לבחור להיות שמח כי הנה הקב״ה נתן לו הרבה דברים אחרים שאמורים לשמח אותו.

אדם שמסתכל על חצי הכוס המלאה ועל מה שיש לו, אדם כזה יוכל בקלות להיות שמח.

תבחרו באקראי בן אדם אחד מכל מקום שהוא על הגלובוס, לא משנה היכן הוא חי ובאילו תנאים, כמה אוכל יש לו ומה הוא לובש, תמיד יהיה אפשר למצוא מישהו שחי פחות טוב ממנו וגם את האחד שחי יותר טוב ממנו.

אדם שכדי להגדיר את מצבו זקוק למישהו אחר, עדיף יהיה לו לבחור באחד שהוא פחות ממנו שיגרום לו להיות שמח בחלקו.

3:

הספר ״מכתב מאליהו״ של הרב דסלר מתחיל בניסיון להבין מיהו השמח באמת ואני ממליץ לכל אחד לקרוא את דפיו הראשונים של הספר, ובכל זאת אנסה לתמצת את הדברים.

נתחיל מהעשיר, האם הוא באמת שמח? האם הוא חי בשלווה? התשובה היא שלא, כמה שאדם יותר עשיר ובעל יותר נכסים, יש לו יותר דאגות ופחות זמן מיותר כמו שאמרו חכמינו ״מרבה נכסים מרבה דאגה״

נעבור לעני, האם הוא יכול להיות באמת שמח? האם יכול לחיות בשלווה? והתשובה היא שלא.

העני תמיד יהיה מוטרד שמא לא יצליח לפרנס את משפחתו.

האמת היא שאושר לא קשור בכלל לעושר אלא תלוי בדברים אחרים.

קחו תינוק, לא משנה איזה תבחרו, תמיד הוא יהיה מאושר, שנותיו הראשונות תמיד בחיוך ושמחה.

אז מה מתקלקל בדרך? איפה נמצאת הצומת הקריטית?

מסביר הרב דסלר שיש שלושה דברים שגורמים לאיבוד השמחה ומי שיש לו אפילו אחד מהם, לעולם לא יהיה שמח ואלו הן: הקנאה התאווה והכבוד כדברי חז״ל שמוציאים את האדם מהעולם.

מי שיש לו אחד מהם תמיד יהיה תלוי במשהו או במישהו אחר, אדם כזה לא יהיה אדון לעצמו אלא יותר כמו עבד שתלוי באחרים.

אדם שיש בו את מידת הקנאה, אושרו יהיה תלוי תמיד באנשים אחרים, אדם קנאי הוא אדם שזקוק לאחרים כדי להגדיר את מצבו, סוג של עבד.

אדם שרודף אחרי כבוד, עם הזמן יגיע למצב שמה שמגדיר אותו זה מה שאחרים חושבים עליו או כמות הכבוד שמקבל מהם, כיבדו אותו הוא שמח, לא כיבדו, עצוב. הנה עוד סוג של עבד שתלוי באחרים כדי להגדיר את אושרו.

כמובן שגם אדם שחייו תלויים בתאווה מסוימת ורק אם יקבל אותה יצליח לשמוח, אין לנו עבד גדול מזה.

אם כן, כמה שנעבוד יותר על מידות אלו ותלותנו בהן, כמה שנצליח להעלים אותן מחיינו, כך נחזור להיות משוחררים ושמחים באמת.

4:

הרשו לי להוסיף גם את מידת הגאווה שהיא מקור להרבה רע.

אדם גאוותן הופך עצמו לפגיע יותר וחשוף למריבות מיותרות ואנרגיות שליליות.

הגאווה היא הפך האמונה, הגדלת חשיבות ה״אני״ העצמי גורמת לאדם להקטין את חשיבות הקב״ה בחייו.

אדם גאוותן לעולם יהיה תלוי באחרים ולא יצליח להיות שמח ושליו.

5:

שבוע שעבר נהרג חברנו אברמי וינברג ז״ל בתאונת אופנוע מצערת.

כל מי שהכיר את אברמי, (ויש המון) סיפר עליו את אותם הדברים, על הנתינה שלו, על החסד שלו ושתמיד היה מתייצב כשזקוקים לו.

אברמי היה מתנדב בכיר בעמותת ״ידידים״ החשובה.  וכך סיפר לי ר׳ ישראל אלמסי מנכ״ל ״ידידים״: ״אברמי היה כל כולו נתינה, חשב כל הזמן על אחרים, ביטל את עצמו בפני כולם, כיבד את הוריו בצורה יוצאת דופן והיתה לו אהבת חינם מיוחדת לכולם״.

אני אישית העברתי עם אברמי ז״ל פסח שלם ביחד, ולא אשכח את החיוך התמידי שלו והשמחה הטבעית שהייתה לו. ״אנרגיות טובות״ אני נוהג לקרוא לזה, כזה היה אברמי.

בפרשתנו מוזכרים ארבעת אבות הנזיקין שאחד מהם הוא השור, ויש מושג שנקרא ״שור מועד״,שור שנגח שלוש פעמים נחשב ״מועד״ כי מי שעושה את אותה פעולה שלוש פעמים, חזקה עליו שימשיך ויעשה אותה שוב.

תשאלו מה זה קשור לאברמי?

נער הייתי וגם זקנתי ואף רכבתי, ולא ראיתי רוכב אופנוע שלא קרה לו שום נזק בימי חייו.

כל רוכב בעולם, עתיד להיפצע או חס ושלום יותר מזה, זאת לא שאלה של ״אם״, אלא של ״מתי״, כמה פעמים ומה תהיה התוצאה, גרועה או גרועה מאד.

אני חושב שהגיע הזמן להפנים שאופנוע הוא בבחינת ״שור מועד״ ואסור לרכב עליו בשום פנים!!

כל רכיבה הרי היא בגדר סכנה כיון שהרוכב לא שולט בגורלו, כל כתם שמן קטן על הכביש או סתם מהמורה בלתי נראית שלא נדבר על נגיעה ואפילו הכי קלה ברכב אחר תוך כדי נסיעה, שלא נדבר על פגיעה ממשאית כמו שקרה לאברמי.

ידוע הדבר שכשאדם במצב סכנה, באותם רגעים עושים לו בשמים משפט בזק לראות האם יש לו מספיק זכויות כדי להיחלץ מהסיטואציה בשלום או שמא לא.

וגם אם יש לו זכויות, כל זמן שכזה ממעיט אותם לפעמים הבאות.

זמן סכנה הוא זמן מאד קריטי שקורים בו לפעמים דברים רעים שלא היו קורים במצב רגיל.

רוכב אופנוע בעצם מזמין עצמו בידיים להיות תדיר במצב סכנה, וכמה זכויות שיהיו לו, בסוף הן יגמרו.

האמת שבדידי הוי עובדא.

לילה אחד לאחר חתונה, חזרתי רכוב על אופנוע גדול יחסית שהיה לי באותה התקופה דרך רחוב השומר בבני ברק.
אחד הנהגים החליט לעשות פניית פרסה פתאומית עם מכוניתו, דבר שגרם לי להתנגש בה בעוצמה.

מצאתי את עצמי עף תוך מספר מכובד של ״סלטות״ באוויר, כשנחתתי בחוזקה על הכביש המשכתי להיגרר עשרות מטרים, זה קרה ליד ״קוקה קולה״.

חיכיתי בסבלנות עד שגופי יסיים לגרד את הכביש, נעמדתי בקושי, כל בגדי היו קרועים ורגליי מדממות מקרעים של עור שנראה כאילו עבר פיגוע.

הסתכלתי סביבי, ראיתי את הקסדה במרחק של 50 מטר בין משאבות תחנת הדלק, האופנוע לעומת זאת עף לכיוון השני עלה מדרגות והתנגש באחד הקירות והתנפץ לרסיסים.

תוך כדי בדיקה עצמית של צלעותיי ושאר איברים חיוניים נשבעתי לעצמי שעל ״השור המועד״ הזה לא אעלה יותר בחיים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

נפרדתי משברי האופנוע והשארתי אותו שם ולא ראיתיו מאז.

למה אני מספר לכם את זה, כי מעיד אני בפניכם שנסעתי מאד לאט, בריכוז ובזהירות, ואם לי זה קרה, חזקה שמסתמא זה יקרה לכל אחד.

חסכון זמן בפקקים או חסכון בכסף, מה שלא יהיה לא מצדיק סיכון חיים על מצב יומיומי.

בואו נעשה בדיקה, אם יש אחד מקוראי טור זה שהוא רוכב אופנוע כבר שנים ומעולם לא קרה לו כלום, אבקש ממנו להגיב בתגובות, וככה נראה אם צדקתי לגמרי או רק חלקית.

בואו נעשה מעשה ונמעיט או נפסיק בכלל את השימוש באופנוע לפחות במקרים שיש פתרון אחר.

ראוי יהיה למי שיצליח לחדול מרכיבה על השור המועד, האופנוע, לעשות זאת לעילוי נשמת חברנו אברמי וינברג ז״ל.

שבוע מקסים וזהיר לכולם,

עמירן דביר (הלוי)