אאא

היום, כ' טבת  חלה ההילולה של מרן האביר יעקב אביחצירא זצוק"ל – הסבא של אדמו"ר סידנא בבא סאלי זצו"ל, ונזכיר בדברי התורה שלנו גם מתורתו ומגדולתו העצומה.

רבי יעקב – גדלותו היתה, שאפילו שהוא גר בסוף העולם באמצע המדבר, היתה לו בקיאות עצומה בספרים רבים, וכשהוא מצטט דברים בשם "חז"ל", זה יכול להיות גמרא, או מדרש, או זוהר, או כתבי האר"י ועוד, כי כל מה שהיה מגיע אליו – הוא ידע על בוריו ממש! ומה עוד שרבנו יעקב לא חי בעידן המודרני שלנו, שכן הוא נפטר לפני 140 שנים, ובתקופתו לא היו "אוצר החכמה" או מאגרים שונים אחרים, ולא היה בידו לראות כל כתב בכל נושא בלחיצת כפתור אחת – כפי שיש בימינו, אלא הכל ידע בעל פה! הכל בקדושה ובטהרה!

מאפיין יסודי בספרי רבנו זיע"א – הפחת תקוה

והנה יש לדעת בהקדים לדברים, שישנו קו ויסוד בספריו של רבנו יעקב אביחצירא זיע"א – ובפרט בספרו "גנזי המלך", והוא, שתמיד הוא נופח תקוה לצאת מהמיצר, או שאם נעשתה עבירה מסוימת –תמיד ניתן למצוא דרך לתקן את אותו פגם שעבר, וכאשר יבואר לקמן. רק אדם במדרגתו של האדמו"ר רבנו יעקב זיע"א שהיה בקי בעולמות העליונים והנסתרים – יכול היה להבין לעומקו וליסודו כל חטא ועוון, כיצד הוא פועל, מה הוא גורם בשמים וכיצד ניתן לתקנו.

להתחזק מאוד בימים אלו בתיקון פגם הברית

והנה בימים אלה שהתחילו ימי השובבי"ם יש להתחזק ביותר בתיקון פגם הברית, וידוע מה שמובא באר"י הקדוש שימים אלה מסוגלים מאוד לתיקון פגם הברית, וזכו ימים אלו לכינוי של ה"אלול" של ימות החורף, ובהם כל אדם חייב להתחזק בתיקון דרכיו ומעשיו, ובפרט בפגם הברית, וכמו שמובא בזהר הקדוש, שעל כל העבירות ניתן לעשות תשובה חוץ מפגם הברית שעליו אי אפשר לעשות תשובה, ורבו המפרשים להסביר מדוע זה כך; ורבנו זיע"א מדגיש בספריו עצות והנהגות שאם האדם יעשה אותם יתקן את עוונותיו, ולא תמיד אנחנו רואים ומבינים את הקשר שבין הדברים, אעפ"כ רבנו יעקב הוכיח זאת מתוך רמזים ברורים מפסוקים שונים, ורק רבנו יעקב זיע"א, שהיה בקי כל כך בכל העולמות העליונים, יכל לדעת איך כל אדם פוגם ואיך הוא יכול "לעקוף" את מה שהוא פגם בעבירותיו, וזו היתה גדלותו העצומה של רבנו יעקב זיע"א.

דו"ד ומו"מ בין מרע"ה לבין הקב"ה

בפרשתנו מובא, שאחרי שהקב"ה נגלה למשה רבנו בסנה, התפתח דין ודברים בינו לבין משה רבנו. הנה משה רבנו ע"ה – שהוא בגדר רעיא מהימנא – דואג לעם ישראל ולהוצאתם משעבוד מצרים, וקובל בפני הקב"ה על כך, שמרוב עבודה קשה עלולים שלא יתייחסו אליו ולא להאמין לו שהגיע זמן גאולתם; ולמרות שהקב"ה משכנע אותו מכמה כיוונים שאין לו לדאוג כלל, וכי בסופו של דבר יאמינו לו – אנו רואים מהפסוקים בפרשה שמשה רבנו נשאר מודאג מהתרחיש שלא יאמינו לו.

הבה נתבונן בפרשה, הנה הקב"ה מדבר עם משה רבנו ע"ה ואמר לו (שמות ג', י'-י"א): "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". אבל משה בתחילה אומר לקב"ה שאין הוא ראוי לכזו משימה כלל: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם". הנה ביסוד השאלה של מרע"ה מונח שהוא רואה עצמו כלא ראוי למשימה כל כך מורכבת להוצאת עם ישראל ממצרים, וכי אינו ראוי למנהיגות. ועל כך משיב לו הקב"ה (שם, י"ב): "וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה".

הנה לכאורה אחרי כזאת הבטחה ופירוט תהליך יציאתם, צריך משה רבנו לכאורה לצאת לדרך ללא אומר ודברים, אבל עדיין מרע"ה לא מסתפק בכך, ומבקש מהקב"ה אות או מופת על מנת שיאמינו לו שאכן הקב"ה נגלה אליו, וכמו שכתוב (שם, ד', א'): "וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'".

והנה ידועה שאלת המפרשים שמקשים, מדוע מרע"ה חשש שלא יאמינו שהקב"ה נגלה אליו, והרי הוא מבטיח לו בפירוש "ושמעו לקולך"! ולמרות הכל הקב"ה מוסר למרע"ה שלוש אותות בהם הוא אמור להשתמש כדי להבטיח שעם ישראל יאמינו לו, והן: המטה, היד המצטרעת, והמים שנהפכים לדם. ויש להבין את סדר הדברים אותם מסר הקב"ה.

הקושיות היסודיות על מהלך המו"מ עם הקב"ה

למעשה יש בסוגיא זו שלוש שאלות יסודיות: א) מדוע משה רבנו עליו השלום חוזר ושואל את הקב"ה שוב ושוב על כך שהוא אינו ראוי וכי בני ישראל לא יאמינו לו, והרי הקב"ה מבטיח לו זאת? ב) הנה בתחילה הוא שואל "מי אנוכי", ואחרי כן הוא שואל מה אומר אם ישאלו על שמו של הקב"ה הגואל אותם ממצרים, ואחרי כן הוא מבקש את שלושת האותות; לשם מה צריך את כל סדרת השאלות הזאת? מה עוד שהקב"ה מבטיח לו שיאמינו לו. ג) לשם מה, אם כן, צריך שלוש אותות ומה באות לסמל?

"אהיה אשר אהיה" – שינוי גזרותיו של הקב"ה בהתאם לנסיבות

הנה בהקדים לדברים יש לעיין, שכאשר בא מרע"ה ושואל את הקב"ה מה יאמר אם ישאלו לשמו של הקב"ה, והקב"ה עונה לו שיאמר להם: "אהיה אשר אהיה", והוסיף לו לומר: "כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם". ולכאורה מה מונח בעומק שאלתו של מרע"ה, וכי עם ישראל לא יודעים את שמו של הקב"ה?

אהי"ה (21) אשר אהי"ה (21) = אמ"ת (441)

אלא מבאר על זה רבנו יעקב אביחצירא זיע"א (שההילולא שלו תחול במוצש"ק) בספרו פתוחי חותם, ואומר יסוד גדול; הרי ידוע שהקב"ה אמר לאברהם אבינו בגזרת בית הבתרים: "ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה", כך שכבר היתה קבלה ביד בני ישראל מאז אברהם אבינו - שהם יהיו משועבדים במצרים ארבע מאות שנה; וכשבא הקב"ה בסנה והודיע למשה רבנו על כך שהגיע זמן הגאולה, שואל משה רבנו ע"ה כיצד יתכן הדבר, והרי הקב"ה אמת וחותמו אמת, ולא יתכן שלא יעמוד בדיבורו, ואם כן כיצד שהוא עכשיו מודיע שהוא גואל את עם ישראל ממצרים עוד קודם שיושלמו ארבע מאות שנה אותם הוא ייעד לשעבוד מצרים עד שהוא יגאל אותם משם?

וזהו שאומר: ואמרו לי' מה' שמו' מה' – סופי תבות יהו"ה, לרמוז שאת זה גופא אמורים עם ישראל לטעון כנגדו, שהרי מדובר כאן בקב"ה וחותמו (חתימת סופי התבות) אמת, אז התקשה משה רבנו ע"ה איך הוא אמור לשכנע אותם שאכן הגיע הזמן עוד קודם החישוב של ארבע מאות שנות גלות במצרים?? ועל זה הקב"ה אמר לו: "אהיה אשר אהיה שלחני אליכם", דהיינו שאמר לו הקב"ה, אמנם נכון הדבר שאני אמת וחותמי אמת, אבל "אהיה אשר אהיה" – הרי אהי"ה בגימטריא כ"א (עשרים ואחד) ואם תכפיל כ"א בכ"א (21X21) תגיע למספר 441 שהוא הגימטריא של אמ"ת, ובזה גופא תודיע לעם ישראל, שכשהקב"ה גוזר גזרה על עם ישראל – הוא אינו גוזר גזירה אבסולוטית, אלא הגזרה יכולה להשתנות לפי השינוי של האדם או הגורם שעליו נגזרה הגזרה, וזהו: אהיה – אשר אהיה", כלומר שהגזרה שלי תהיה לי מה שיהיה האדם (כמו באשר הוא שם), ואם האדם ייטיב את דרכו – יגיע לו אותו עונש שהקב"ה גזר עליו מלכתחילה, כי אינו אותו אדם אלא השתנה והתעלה במדרגתו, ואז התבטלה הגזרה ממנו.

(ושמא תשאל מה היתה ה"עבירה" של עם ישראל שבעבור זאת נגזרה הגזרה? הנה יש לומר כמו שאומר האלשיך הקדוש, שכדי להתנקות מזוהמת הנחש ומשעבוד מצרים היה צריך ארבע מאות שנות "קרצוף", לפי שכך גזרה חכמתו יתברך, וזה לא היה בגלל עבירות דוקא, אלא לשם נקיון וזיכוך – הערת המעתיק מתוך שאלת אחד האברכים).

זכות גאולת מצרים – האמונה ושמירת הברית

עוד אומר האדמו"ר רבנו יעקב סבא קדישא של סידנא בבא סאלי זיע"א, שהיו שני גורמים ושתי זכויות שהיו לעם ישראל שבעבורם זכו להגאל ממצרים; האחת היתה בזכות אמונתם האיתנה של עם ישראל בהבטחתו של עם ישראל להוציא אותם ולגאול אותם ממצרים, וכמו שכתוב "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים"; וזו היתה תשובת המשקל של עם ישראל, שכן כל עונש הבא לאדם הוא בגלל חוסר אמונה בקב"ה שהוא המנהל את העולם בהשגחה פרטית לכל אדם ואחד. והזכות השניה היתה בעבור ששמרו את ה"ברית קודש", וזה נרמז בזוהר הקדוש, שכל ירידתם של עם ישראל למצרים היתה במטרה לאסוף משם את כל הניצוצות שנתפזרו שם, וכשגמרו את הבירור – על ידי שמירת הברית קודש בקדושה ובטהרה – אזי יכלו לצאת ממצרים.

עבודת הפרך – צמצום ארבע מאות שנה

דבר נוסף מוסיף האדמו"ר רבנו יעקב זיע"א – מהפסוק "כי ראה את ענים", כלומר שהקב"ה ראה את הסבל הקשה שלהם, ואת מה שהמצרים השתעבדו בהם בפרך בעבודות קשות מנשוא, וגם השתעבדו בהם ביום ובלילה – מה שלא נמצא בשום שעבוד עבדים מאז ומעולם – ועל ידי כך נצטמצמו שנות שעבודם למאתים ועשר שנים במקום ארבע מאות שנים, וזהו שכתוב "וישמעו" שהוא לשון הבנה, "כי פקד ה' את בני ישראל" – מצד זה שהם בניו של יעקב אבינו וכי שמרו בריתם, ועוד "כי ראה את ענים" – מצד שהכבידו עליהם יותר מדי, ואז אמר הקב"ה "אהיה אשר אהיה" - והגזרה של הקב"ה יכולה להשתנות לפי מעשיהם, התנהגותם וצורת שעבודם של עם ישראל במצרים.

מטרת ה"אותות" – להפיח תקוה

בהמשך דבריו מסביר רבנו זיע"א את ענין ה"אותות" שהקב"ה מסר בידיו של משה רבנו ע"ה, ובפרט לאור מה שהקשינו מדוע בכלל צריך אותות מאחר והקב"ה בעצמו הבטיח על גאולתם של עם ישראל ואמר "ושמעו לקולך"?

"וחמושים" – קרוב לחמישים שערי טומאה

ולכאורה יש להדגיש, שהאותות לא היו בשביל משה רבנו ע"ה כלל, שכן הוא אינו צריך אותם, וגם עם ישראל לא היו צריכים את האותות; אלא שעם ישראל היו מודעים לכך שהם נמצאים בסביבה של טומאה, וידעו גם כן שכדי לצאת ממצרים היו צריכים "להתחמש" בזכויות מיוחדות, וכמו שכתוב ביציאת מצרים "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". והוסיף לבאר רבנו יעקב זיע"א שהמילה "וחמושים" באה לרמז על השער החמישים שהיו בני ישראל קרובים אליו מאוד, ועוד מעט ח"ו – אם היו נכנסים בו, לא היו יכולים לצאת ממצרים ולקבל את התורה. כך שמטרת האותות היתה לתת תקוה לעם ישראל לצאת מטומאתם וממילא לצאת ממצרים ולקבל את התורה.

יסוד האותות – חיזוק האמונה

ועל זה אומר רבי יעקב זיע"א, שעניין האותות היה לתת לעם ישראל לחזק את אמונתם, ומה שהתורה מביאה על חוסר אמונתם לכאורה, וכי משה רבנו ע"ה בעצמו שאל את הקב"ה שעלולים עם ישראל לשאול אותו "מה שמו" וכו' – לא היה זה מתוך חלישות אמונתם אלא מתוך שלא האמינו בעצמם! אבל באמת במהותם וביסודם – עם ישראל מאמינים בני מאמינים, שכן הם באים מזרע קודש של האבות הקדושים. ואל תקשה ממה שעם ישראל התגלו כעם "קשה עורף" בהיותם במצרים ובמסעותיהם במדבר, שכן – כך מבאר רבנו יעקב זיע"א – הם גלו ממקומם מארץ הקודש, והשתעבדו בעבודה קשה, כך שדעתם היתה מטורפת עליהם, וכך הוא כותב: "ואינו דומה מי שיושב במקומו למי שגולה למקום אחר. ובודאי כשישובו למקומם – אזי ישובו לקדושתם ולאמונתם".

שינוי מקום – שינוי מהות

ונתן שלושה סימנים כאלה להראות שאינו דומה דבר שנשאר במקום לדבר שיוצא ממקומו. בתחילה הוא נתן את הסימן של המטה, ואמר לו "מזה בידך? ויאמר מטה; ויאמר השליכהו ארצה! וישליכהו ארצה ויהי לנחש", ואיך ממטה יוצא נחש? אין זה אלא כי הוא הוציא אותו ממקומו! מקומו של המטה הוא בידו של משה רבנו ע"ה, וכשמשליכהו מידו נעשה לנחש. וכן באות הצרעת, הרי מקומה של היד היא תחת חיקו, וברגע ש"ויוציאה מחיקו" – ששינה את מקומה, נצטרעה כשלג. וכן במים שנהפכו לדם, שכן מקומם של המים הוא ביאור, וכשמוציא את המים מן היאור – נהפכו לדם. "כל אלה להורות שהמקום גורם, וכל הנשאר בשורשו – נשאר בטעמו". כשאדם יוצא ממקומו ומתנתק משורשיו – הוא מיד משתנה לגריעותא ולא יכול להשאר במקומו.

וזהו שאמר לו הקב"ה למשה רבנו ע"ה שאין לו לדאוג, כי אם ישראל – למרות חלישות אמונתם לכאורה – אינם צריכים אלא לצאת ולעקור ממקומם, מארץ מצרים, ואז יוכלו גם להתנתק מטומאת ארץ מצרים ומהשפעתה על עם ישראל, ואז יוכלו להתקדם למדבר ולקבל את התורה, ויוכלו כך להגיע לארץ ישראל בשלמות. וזהו "שחורה אני" – אבל "ונאוה".

שמירה ביותר מכל שינוי ע"י גורמים חיצוניים

ויש דבר שאנו צריכים לדעת וללמוד – כמה הסביבה משפיעה, בין על האדם עצמו, בין על בני ביתו ובין על כל ההווי של ביתו. על כן כמה חשוב לשמור על סביבה תקינה, קדושה וטהורה, מבלי להיות מושפע מגורמים חיצוניים העשויים להזיק לו ולביתו. לפעמים אדם חושב "לי זה לא יקרה", והוא אינו שם על לב כמה שזה משפיע על עצמו ועל סביבתו ועל בני ביתו, על אשתו ועל ילדיו; וזאת משום שכשאדם משנה את המהות שלו כבן תורה על ידי עקירתו מהשמירה הקפדנית מכל גורם חיצוני מזיק ומסוכן, מיד הוא מושפע ומשתנה ודבר זה מקרין על כל סביבתו.

מדוע היה צריך שלוש אותות?

עוד מוסיף לבאר הפלא מופלא רבנו יעקב זיע"א, מדוע היה צריך להביא שלוש אותות, הרי לכאורה היה די באות אחת שממנה ילמדו ששינוי משפיע, וכי עליהם להתכונן לשינוי מקום והרגלים כדי להתעלות ולהיות ראויים לקבלת התורה ולחזרה לארץ ישראל?

שלושת הטענות של מרים לאביה עמרם

הנה כתוב בענין הגזרה שגזר פרעה: "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון", שעמרם נשא את יוכבד לאשה. וכך כתוב (פרק ב', א'): "וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי", וידוע מה שרש"י מביא את הגמרא, ונצטט מתוך הגמרא שם מבואר יותר באריכות ממה שרש"י מעתיק, וז"ל הגמרא (סוטה י"ב ע"א): "אמר רב יהודה בר זבינא, שהלך בעצת בתו. תנא, עמרם גדול הדור היה, כיון שגזר פרעה הרשע כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, אמר: לשוא אנו עמלין! עמד וגירש את אשתו; עמדו כולן וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו, אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה! שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות; פרעה לא גזר אלא בעולם הזה, ואתה בעולם הזה ולעולם הבא; פרעה הרשע - ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר ותגזר אומר ויקם לך! עמד והחזיר את אשתו, עמדו כולן והחזירו את נשותיהן", עכ"ל הגמרא.

הנה מרים באה לאביה בשלש טענות: א) אתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות, ב) גזרת בעולם הזה ולעולם הבא, ג) גזרתך מתקיימת בודאי, ויש תוקף של "צדיק" שמוסיף. והנה, מרים – בעומק הקושי שבו היתה נמצאת – נותנת לנו מוסר השכל כיצד להתמודד עם קשיים ונסיונות. הנה היא באה לאביה ומוכיחה אותו שהוא מוסיף על הגזרות, וכי הוא נכנס ליאוש שמקרין ומשפיע על כל עם ישראל, ואמרה לו: אתה לא נותן תקוה! אתה לא נותן חזון! אם אתה גוזר שלא להתחתן – אז גם לא יהיו נקבות! ואמנם נכונות טענותיך שעלולים המצרים לזרוק ולהרוג את הזכרים, אבל מדוע לגזור גם על הנקבות!? אנחנו נציל כל מה שאפשר.

תוכחת מרים – מסור השכל לכל בן תורה שנקלע לרפיון שינצל מיד את מה שנשאר

דברים אלו אמורים לתת מוסר השכל עצום לכל אחד מאתנו. הרי אין זה חידוש שהיצר עושה כל שביכולתו כדי לקלקל ולהרוס כל דבר שבקדושה, ואת טכסיסי מלחמתו הוא מפנה בעיקר כלפי בני התורה והאברכים שיושבים באהלה של תורה, ומנסה להפריע אותם מפעולם ומבניין העולם וקיומו בכח לימוד תורתם. לשם כך הוא משתדל ביותר לשתול דברים בטלים בין הלומדים, כך שאברך מוצא עצמו מפטפט על דא ועל הא בסדר, וכך נמשך הזמן ללא שימת לב עד שמגלים שעברה לה מחצית השעה במקרה הטוב, ובמקרה אחר מתעוררים בחצי השעה האחרונה לפני סוף הסדר, וחבל על דאבדין! ואז חושב האברך לעצמו, הרי ממילא לא למדתי, אז אקום ואלך להכין לי כוס קפה כדי "להעביר" את החצי השעה הנותרת... ועל זה באה הצדקת מרים ומוכיחה שלא לאבד תקוה, אלא יש לעשות כל מה שביכולת כדי להציל כל מה שאפשר, ואם נשארה חצי שעה – יש לנצלה ולהצילה בכל הכח!

שלא להתייאש ולהציל מה שנשאר בתפילה

גם בתפילה הדבר כן, כמה פעמים מתחילים את התפילה ואומרים "ה' שפתי תפתח" – ומשם ממריאים ומפעילים את הטייס האוטומטי... ואז הוא מרחף לו בין עניין לעניין, והוא נזכר ב"שים שלום" שהוא עומד בתפילה! גם אז יש שני דרכים: או לומר: הרי ממילא לא התפללתי ומה יוסיף ומה יתן לי אם בדיוק עכשיו אכוון במילים האחרונות של התפילה בשעה שאת עיקרה הפסדתי ופספסתי; או לומר: מה שהיה היה, ובאמת חבל על זה, אשתדל מאוד בתפילות הבאות לשים לב לכל מילה מתחילה ועד סוף, אבל עכשיו הרי נשארה לי ברכה אחת בתפילה, אותה אתפוס בכל כוחותיי ואומר כל מילה שנשארה בכוונה גדולה! לא להתייאש!!

הצלת חורבן של רבי יוחנן בן זכאי [ורבי עקיבא]

וידוע מה שמביא החפץ חיים מרבי יוחנן בן זכאי, שבחורבן בית המקדש היה העולם שמם וחרב, ואף על פי כן אמר רבי יוחנן: "תן לי יבנה וחכמיה"! הוא לא מתייאש! [גם רבי עקיבא, כשמתו עשרים וארבעה אלף תלמידיו, הרי שנחרב עולם התורה כפשוטו שעה שהישיבה הגדולה בעולם על כל סניפיה נעשתה שוממה במספר ימים בלבד! אין לך סיבה גדולה מזה בעולם להגיע לידי יאוש! הרי כל אדם מבין שהקב"ה לכאורה רומז לו ברמז העבה ביותר שאינו מעוניין בתורתו ובתלמידיו! לך הביתה! ואף על פי כן רבי עקיבא אינו מתייאש ומתחיל הכל מהתחלה עם חמישה תלמידים בלבד. ומה היתה התוצאה? שמאותם תלמידים פרח עולם התורה מחדש והמשיך קול התורה להדהד בעולם ולקיימו עד סוף כל הדורות! האם יש מקום לערער על כך?! הוספת המעתיק].

הצלה חיובית מול סיכויי חורבן ועגינות

שאלו את החפץ חיים אחרי מלחמת העולם הראשונה מה יהיה בעולם, וידוע שהוא נפטר סמוך לפרוץ מלחמת העולם השניה, והיה כבר ידוע שעומד להתרחש חורבן גדול ונורא בעולם, אף על פי כן הוא ענה להם: "בהר ציון תהיה פליטה", אל תסתכלו על החורבן אלא על הבניה המחודשת שאחריו, תסתכלו קדימה! לא להתייאש!

כמו כן אמרה לו מרים אתה גזרת להפסיד את הילודים את העולם הזה ואת העולם הבא! היתה מחלוקת מעניינת בין החפץ חיים לבין המלבי"ם, שבזמן מלחמת העולם הראשונה היו באי ומגייסים את הצעירים לצבא, והיתה ברוסיה גזרת הקנטוניסטים שהיתה קשה ומרה עד מאוד, ואז היתה התבלטות קשה מאוד, האם לאפשר לצעירים להתחתן ולהקים משפחה או לא, כי הרי אם ישאו נשים ויוולדו להם ילד או שתיים, שמא יאלצו להתגייס למערך המלחמה וישאירו את נשותיהם עגונות ח"ו ולגדל את ילדם בודדות עם כל הקשיים העצומים הפיזיים והרגשיים שבדבר; או שמא עדיף שלא ישאו נשים כי אין בזה שום תועלת ואדרבה יש בזה צדדי נזקים!

את השאלה הפנו למרן החפץ חיים זצ"ל, והוא פסק חד-משמעית שעדיף שיתחתנו, וכי בזכות נשותיהם וגידול ילדיהם לתורה ולמצוות – לא יאונה להם שום רע [ודעתו של המלבי"ם היתה שונה]. גם כאן רואים מפסקו של החפץ חיים, שחובה לראות את הצד החיובי, את החזון ואת התקוה – בכל דבר ועניין.

טענת "גדול הדור אתה" – שלא לתת תוקף ו"קדושה" לשמועות ועניינים רעים

לפעמים בהגיע שמועה רעה ח"ו, יש נטיה לתת לה "תוקף" ומכניסים לה "קדושה", כך שמחזקים בה את התוקף ביתר שאת; ומהדברים הנ"ל עלינו ללמוד שאין זו הדרך הראויה על פי התורה. בעצם זהו שטענה מרים שכיון שאתה גדול הדור ואתה צדיק – בודאי שגזרתך תתקיים! כך שעלינו ללמוד שלא "להשלים" עם הדברים הרעים, ולחשוב תמיד מחשבות חיוביות ומועילות להמשך הדרך, ולא לקבל את הדברים בפשטות אלא להלחם ולעשות הכל כדי לאפשר המשך טוב ומועיל בהמשך הדרך.

שלא להתייאש מלימוד מוקשה

לפעמים יהודי נופל ליאוש כשהוא מגיע לסעיף מוקשה ו"מרים ידיים"; לא להתייאש! להלחם! תאמר לעצמך שאם הבנת את הבית יוסף היטב, תמשיך הלאה מה כתב מרן ומה הוסיף הרמ"א, תשאל את עצמך האם זה תואם עם הדברים המובאים בבית יוסף, האם זה תואם למקורות הדין? ואם זה לא מסתדר לך – אל יאוש, תשנן את הדברים שוב ושוב עד שהערפל יתפזר והכל יתבהר ויתבאר באר היטב. האדמו"ר מקוצק היה אומר, שהיאוש – הוא שלא מדעת...

[וזהו שרמוז בפסוק: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" – החומר הוא הקושיה החמורה המתעוררת בלימוד, הלבנים הם ליבוני הסוגיות, ועבודה בשדה זה העמל לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא – המעתיק].

שלש אותות – חיזוק היסוד שלא להגיע לידי יאוש כלל

ומעתה נוכל להבין מדוע היה צריך לתת לעם ישראל שלש אותות? משום שבאותות אלה רצה הקב"ה ללמד את עם ישראל שלא יגיעו לידי יאוש!

מט"ה – מ"ט פנים לטהר ומ"ט פנים לטמא

הנה, המטה רומז על התורה, שכן התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ו-מ"ט פנים טהור, ואמר להם הקב"ה לישראל, שאפילו אם "זורקים" את המטה – כלומר שאפילו אם ח"ו "זורקים" מעליהם את עול התורה, והרי בכך מביאים חורבן לעולם, כמו שכתוב "על עזבם את תורתי", והקב"ה אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך", ואין אפשרות לדחות את הלימוד ביום או יומיים ואחר כך לשוב ללמוד, שאם נעשה כן – קשה מאוד לחזור אחר כך לשגרת הלימוד!

החזקת המטה ביד – החזקת התורה

לכן אמר לו הקב"ה למשה רבנו שהמטה צריך להיות תמיד "בידיים" דוקא, צריך להחזיק את התורה בחוזקה וברציפות! וברגע שאדם "משליך" את המטה – משליך את התורה ח"ו, מיד "ויהי לנחש"! ברגע שאדם עוזב את התורה – מיד היצר הרע, שהוא הנחש, מקטרג עליו! אין מציאות לומר אני "ניטראלי", אמנם אני לא ישוב ללמוד, אבל אני יהודי טוב בלב... אין מציאות כזאת! זה לא מספיק! חייבים לעסוק בתורה!

החזקת זנב הנחש – החזקת התורה אפילו במעט

ואז אומר הקב"ה: "שלח ידך ואחוז בזנבו" – הזנב הוא החלק הקטן ביותר בנחש; לומר לך: תתגבר! תלמד! תתחיל להחזיק בתורה! אפילו בזנב! אפילו במעט מהתורה, ומהמעט יבוא המרובה. או אז "וישלך ידו ויחזק בו" – כלומר, ברגע שאדם משליך ידו ומחזיק בתורה אפילו בחלק קטן, מיד "ויהי למטה בכפו"! לומר לך, שאפילו אם ח"ו אדם עזב את התורה, ברגע שהוא ישוב ויעסוק בה – הוא ינצח בה ויעזוב את כוחות הרוע.

היד – סמל העבודה

ולפי דברים אלו – שהמטה מרמז על התורה והחזקתה, נוכל לומר שה"יד" מסמלת את ה"עבודה". הנה ידועים דברי רבותינו באבות: "על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", וה"עבודה" המוזכרת כאן זה ה"יד", כלומר זה המעשה; אמנם חז"ל לומדים שאיזוהי עבודה שבלב – זו תפילה, אעפ"כ כאן נוכל לומר גם שזה המעשה.

צרעת – ספקות המכרסמות בבשר החי בענין הצלחה בתורה ויראת שמים

ועניין ה"צרעת" הוא תולעת הספק המכרסם ונושך בבשר החי כצרעת, באמור האדם לעצמו: "מי אנוכי שאעמוד להתפלל לפני הקב"ה! וכי אנוכי – עם כל עוונותיי ומצבי העגום – אוכל להתקבל לפניו יתברך? האם יש צל צילו של סיכוי שהתפילה תפרוץ את עמדות הבידוקים בכל שער ושער עד הגיעה לכיסא הכבוד?! על זה רומז הקב"ה למשה רבנו עליו השלום, אסור לנו להתייאש! "השב ידך אל חיקך"! אפילו אם אדם מרגיש עצמו בעל חטאים ולא ראוי – ברגע שיחזור למקומו – כמו שחזר רבנו יעקב זיע"א, בודאי שיחזור למעמדו ולחשיבותו ותתקבל תפילתו.

המים – גמילות חסדים, בזריזות ובכל מקום

ונוכל לומר גם כן שזהו עניין המים – שמסמל גמילות חסדים; וכמו שהמים רצים ממקום למקום בזריזות ומגיעים לכל פינה, כך בעניין גמילות חסדים – צריך כל אדם לזרז עצמו ביותר לעסוק בה בכל מצב ובכל מקום ללא מיצרים וללא גבולות! כמו כן המים שקופים ואין להם שום צבע וגוון, כך כשעוסקים בגמילות חסדים צריכים להרגיש "לית לי מדילי כלום"! וההיפך של גמילות חסדים זה – דם! שזה קנאה, שנאה ותחרות, וכל המידות הרעות.

וכל זה מעביר הקב"ה לעם ישראל דרך משה רבנו, על מנת שיפנימו ויבינו וילמדו שאסור להתייאש כלל, וכנ"ל.

עמרם – באה אליו בתו, וקיבל את תוכחתה; וממנו המשיכה העשיה לכל עם ישראל! ועמדו והחזירו את נשותיהם. המסר הוא, שתמיד להחזיק ולהתמיד, ואפילו אם אדם רואה שהוא מועד קצת (או אפילו הרבה רח"ל) – לא להתייאש ולהמשיך קדימה.

יהי רצון שבאמת נזכה לגדול בתורה וביראת שמים, ועל אף כל הנפילות – שבע יפול צדיק וקם, וזכות רבנו יעקב זיע"א תגן בעדנו ובעדכם, אמן כן יהי רצון.