אאא

וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ (קהלת ב, יג); לא מצאתי מילים טובות מדבריו אלו של שלמה המלך, החכם מכל אדם, המביעות במדויק את ההתייחסות הראויה לבהלה ולבלבול שאותם הוגי סיפורי בלהות מפיצים בציבור, אודות מערך של פוגעים מטעם כנסיות נוצריות וכדומה, בבנינו ובנותינו היקרים.

כאחד האדם, מבני הקהילה החרדית המתגורר בשכונה המדוברת, 'סנהדריה' הירושלמית, אספר לכם את סיפורי האישי. בקטנותי, כילד חינני ושמח, הלכתי לתומי בשבת אחר הצהרים, לבדי, וניגש אלי נער בוגר, הציע לי ממתק, ותוך כדי כך החל לעטוף אותי ב"חמלה מרובה". הרגשתי דחייה, גועל ויותר מכל: פ-ח-ד. למרבה המזל, אחד מישישי בית הכנסת שנשרך לעבר בית התפילה, עבר על ידינו, ובכך תמה לה הסאגה הנוראה שכמעט התממשה במלואה (אז עוד לא ידעתי ממה, ועד כמה, ניצלתי).

למרות הבושה, וההאשמה האישית, שוחחתי עם הורי על מה שקרה, והם הסבירו לי בטוב טעם שיש אנשים שלא מתנהגים כראוי, והם עושים מעשים לא ראויים, וכמו שאנחנו לא מתעכבים בסמוך למנזרים, ולא מסתכלים על סמלם הטמא, כך לא נתעכב ברחוב אלא נלך מהבית ישר ליעדנו.

מאז, ולאורך שנים, בכל פעם שאני עובר במקום ההוא, בסמוך לבית הכנסת, עוברת בי תחושת פחד וחלחלה, תת-הכרתית. מיותר להרחיב אודות המחשבות והדמיונות שהגיתי במוחי הקט, על כמרים ונזירות, שחוטפים אותי, ועושים לי שלל דברים אסורים (כילד חרדי, עם ראש נקי, הגיתי רק רעיונות של השתחוויות, הטבלות, דברי כפירה וכדו'). אבל בהמשך, כמו אצל כולם, התבגרתי, התייצבתי והפרדתי בין הגיגי המחשבות, החלומות והפנטזיות, לבין החיים האמיתיים.

לפני מספר שנים, ב-2015, כהורה לשלושה ילדים מתוקים, צדה עיני מודעה מלחיצה בעלון השכונתי, תחת הכותרת "להורים, מחנכים ורבנים" (בהמשך אתעכב על הסדר הפנייה הכרונולוגי). "מידע והנחיות לנושא הפגיעות הטקסיות -Ritual Abuse- בירושלים וסביבתה", נכתב שם, כולל מידע מפורט על פגיעות בילדים על ידי כתות, כמרים וכיוצא בזה, בתוספת הסברים מנומקים למה המשטרה משתפת פעולה עם אותן מערכות פגיעה, מדוע הנושא "מושתק" על ידי כלל הרבנים והמחנכים ולמה מטפלים מקצועיים רבים שוללים הכל - למעט 'המטפלים שלהם', שרק הם מומחים בענין...

כמי שמוחו עבד שעות נוספות בצעירותו, קיבלתי את תוכן העלון כ'אורים ותומים', רצתי הביתה כל עוד נפשי בקרבי וסיפרתי לאשתי הכל. היא הייתה מאוד ספקנית, אבל 'פתאום' נזכרה שגם אצלם בשכונה הייתה אישה שכינו אותה 'רבקה המכשפה הנוצרית', שחוטפת ילדים, והילדים היו רצים בעת שחלפו ליד פתח ביתה, מחשש שתחטוף אותם. רק אז גם אשתי קבלה את חששותיי הטריים כ'תורה מסיני', כשלדעתה ייתכן שרק עכשיו הצליחו לעלות על מעללי אותה רבקה ומעללי יתר חבריה.

כמובן שאם הכל עובדה מוגמרת, נותר לי רק לראות כמה מילדי המתוקים נפגעו ח"ו מאותה כת / מערכת, כפי שמתואר בעלון. היות והילד הגדול שלי היה בן 5, ניגשתי אליו ושאלתי אותו: כמה פעמים הטבילו אותך לנצרות? משלא ענה לי, והעמיד פני תם, הבטחתי לו סוכריה. כשגם זה עדיין לא הספיק, העליתי את הצעותיי עד לגלידה ענקית, ו...זה פעל! תאמינו או לא; הבן סיפר לי איך שמישהו עם שיער ענק, "חצי-קוקו חצי-בלורית" כלשונו, לקח אותו להטבלות במנזר. לא הרפיתי, וביקשתי (כמובן בתמורה לתוספת מתנות) שיספר לי מי עוד היה איתו ומה עוד קרה. בשלב זה הוא אמר שגם בתינוק בן החצי שנה פגע האיש עם השיער הענק, "פעם אחת כשלא הייתם בבית", ואז גם הטביל ועשה "דברים לא יפים".

בעקבות כך, בעודי נחרד, ביררתי מיד מי הן המטפלות שהוסמכו בידי הצוות שחשף את מעללי הכתות והכנסיות, והגעתי אל אחת מהן לפגישת טיפול. תחילה, נדרשתי לנתק את הטלפון ולהוציא ממנו את הסוללה "בגלל שהנוצרים מסוגלים לבוא באמצע הטיפול ולפגוע בנו". בהמשך, ה'מטפלת' הציגה בפני הילד בן החמש אלבום ובו אוסף של תמונות מנזרים, על מנת שיצביע על המנזר המוכר לו. לאחר מכן הוצג בפניו אלבום עם מכלול של תמונות כלי רכב, כדי שיצביע על הרכב המוכר לו. באשר לפוגע, מיותר לומר שהילד קיבל מהמטפלת את התמונה שלו, מבלי שיבחר, היות ו"אני כבר מכירה את רובם"... (השיער שלו היה בתמונה קצר יותר, והיא הסבירה שזו תמונה ישנה יחסית).

בשלב הבא יצאנו לסיור ברכב, והילד הצביע על מספר מקומות בהם לדבריו פגעו בו, ברחבי אזור הרובע היהודי בירושלים (כמה מהמקומות שהילד סימן בטעות, המטפלת מיד דחתה, והסבירה לנו שהוא קצת מתרגש וטועה, אבל "המקומות הראשונים כן נכונים"...).

לקראת סיום הפגישה, לאחר אינספור אזהרות, יצאנו לביתנו בשתי מוניות נפרדות, לאחר שהסווינו את הפנים "כדי שהנוצרים לא יזהו שעלינו עליהם", ולאחר כל זאת ברחנו לכמה ימים לעיר אחרת, במטרה למנוע את חטיפת הילד ממסגרות הלימודים. המטפלת הסבירה לנו שהמנהל והשומר מקבלים תשלום מלא מאותם פוגעים, ולכן "לא יעזור לסמוך על הנהלת החיידר, הרבנים והמשטרה".

כמובן שלאחר ארבעה ימי בריחה, לדברי המטפלת, הפוגעים רואים שהילד לא נמצא בת"ת, וזה בשבילם סימן שמעכשיו צריך לעזוב אותו, ולעבור לאחר... חלילה.

שנתיים וחצי חלפו עלי באבל: בכינו על חורבן היהדות ועל הנזקים שלכאורה בנינו סבלו מהם, כשבמקביל המשכנו בטיפול אצל "המטפלות המוסמכות בלבד", אך לשווא; לא חל שום התקדמות טיפולית.

"דרש ר' פנחס בר חמא: כל שיש לו חולה בתוך ביתו, יילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים", כתוב בגמרא, אז החלטתי לפנות למרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן זצוק"ל. סיפרתי לו את כל השתלשלות העניינים, ולאחר שאמרתי לו שלקחו יותר מ-400 ילדים למנזרים, ענה לי בפשטות: "רק 400?". לא הבנתי את דבריו, וחזרתי על דברי שלי, והוא שוב שואל אותי "רק 400?". רק אז הבנתי את תשובתו של גדול הדור, שביטאה בחכמה את דעתו שדברי הזויים, בלתי מציאותיים, ונדחים על ידו על הסף.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

עזבתי את הבית שברחוב חזון איש 5 בבני ברק, ושאלתי את חברי למה הרב לא מאמין לי? וזה ענה, כמו שמדברים לילד קטן: תשחזר את השתלשלות העניינים, פרט אחר פרט, מה הניע אותך להאמין, האם הזמנים המתוארים על ידי בנך תואמים את המציאות? הרי היית בעיר אחרת בחג הפסח בו נטען שהוא נלקח לכנסיה. וייתרה מזאת, היכן יש מנהרות בירושלים? האם יש בהן בכלל חמצן, שילדים יוכלו לעבור שם? האם התיאורים שהבן תיאר אפשריים - להיכנס ולצאת ממאורות האימה בטווח של דקות ספורות? עד כדי כך הרבנים, המחנכים והרשויות טומנים ראשם בחול?

עיני נפקחו. פניתי לפסיכולוג קליני בעל שם, המוסמך לטפל בילדים, והוא די מהר העלה את בני על דרך המלך. באשר לכך שילדי הרי סיפר דברים, ובהתאם לכך 'טופל' מזה שנתיים וחצי, ענה לי איש המקצוע כי יש לזה שם: שתילת מחשבות. אדם יכול להיכנס לעולם הפנימי של המחשבה, אם יהיה לו עבור כך תמיכה סביבתית - כמו שאכן היה כאן, כשאני ואשתי תמכנו לכל אורך הדרך בשמיעת תיאורי האירועים מפיו, ובתמורה התאבלנו יחד ו"התחזקנו" יחד.

כואב לכתוב את זה, אבל הבנתי שאת המציאות המרה שיצרתי אני כבר לא יכול לשנות, אלא רק לנסות ולתקן. האמת, שעד עכשיו אני לעתים מסובב את ראשי כדי לראות אם ראשי הכמורה במרדף אחרי, זה עדיין לא עוזב אותי. כשהבנתי את העובדות כפי שהן, גילית כי אפילו הפרט הבסיסי ביותר לא תאם, מהרגע הראשון. מהו? בני תיאר את הצלב (שתי וערב) כפי שהוא ניצב על כיפת המנזר, כשבפועל בכל הכנסיות יש על ה'שתי וערב' את צורתו של 'אותו-האיש' צלוב (אני מקווה שמעכשיו לא ילמדו ל"מקצע" את הסיפור בהתאם לגילוי חשוב זה).

הורים! מחנכים! רבנים! הרשויות השונות! האגודות והארגונים העוסקים במניעת פגיעה בילדים - כולם שוללים לחלוטין קיומה של אגדה זו, שלאחרונה הופצה שוב באמצעות "תחקיר" באחד מגופי התקשורת. קל להיסחף באגדות אורבניות, זה אפילו עשוי להיות משעשע, אבל לא!! פה מדובר בנפש שלכם ובנפש של היקרים לכם מכל; הילדים שלכם! אל תכניסו אותם לכל השטויות האנטי-חינוכיות ואנטי-מוסריות הללו, כי את מה שאני משלם עד עכשיו, אף אחד לא יוכל לתקן לי במהרה.