אאא

החדירה המהירה של מסכים לתרבות היומיום שלנו תפסה את דור ההורים הנוכחי קצת לא מוכן. הורים לילדים צעירים כיום, רובם ילידי שנות ה-80 וה-90 המוקדמות, גדלו בעולם שבו מחשב, אם היה בבית, לא היה כלי שקורץ לפעוטות והשימושים שלו בעבורם היו על גבול הלא-קיימים.

בתוך עשור בערך הכל השתנה: סמארטפונים חדרו לשוק במהירות, מספר המחשבים בבית עלה, היקף התכנים המוצעים לילדים ופעוטות זינק לכמות אדירה, הן בכל הנוגע לסדרות ולסרטים שהודות לשירותי VOD זמינים היום בכל שעה; קונספטים מיושנים כמו המתנה ליום ושעה מסוימת כדי לצפות בסדרה אהובה, ואפשרות לראות פרק רק פעם אחת אלא אם יש שידור חוזר פשוט לא קיימים היום.

כמו כן, צצו הרבה אפליקציות ואתרים שפותחו לילדים צעירים מאוד. המציאות היא שכיום יש בבית ממוצע לפחות פי שניים מסכים מאנשים, ובכל אחד מהם יש תמיד מה לראות או לעשות, גם אם אתה רק בן שנתיים או הרבה פחות.

השינוי המהיר הזה הפתיעה הורים רבים, שנותרו בלי הכלים הנכונים, אולי גם בלי הידע להתמודדות עמו. וזה נכון גם לצעירים שבהם, שגדלו בעידן האינטרנט והם ההפך המוחלט מהקלישאה התקשורתית שמשום מה עדיין נפוצה של הורים חסרי הבנה טכנולוגית שילדיהם מקרקסים אותם ברשת (למעשה, רבים מהם בכלל אנשי הייטק).

הם לא בהכרח מוכנים למציאות שבה מסך ובידור נגישים בכל זמן, ולא יודעים, לא מבינים או שפשוט מתקשים להגביל את החשיפה של ילדיהם למסכים. זו הסיבה שמחזות כמו פעוטות יושבים בעגלות ובוהים בסמארטפון, או ילדים ששקועים במכשיר ליד שולחן האוכל או בפינה בגן השעשועים הם כל כך נפוצים.

ומכיוון שחשיפה עקבית וארוכה למסכים בגיל צעיר מאוד היא תופעה חדשה יחסית, לוקח זמן להבין את האופן בו היא משפיעה על ילדים. בעבר, מחקרים התנהגותיים שנעשו הצביעו על כך שחשיפה ארוכה למסכים בגיל צעיר יכולה לגרום להפרעות קשב וריכוז או לעכב את התפתחות קוגניטיבית.

מחקר חדש שהתפרסם השבוע בכתב העת המדעי המוערך JAMA Pediatrics (מבית ההוצאה לאור של איגוד הרפואה האמריקאי), מציג ממצאים מדאיגים שלפיהם צפייה ארוכה במסכים בגיל צעיר במיוחד יכולה לשנות את מבנה המוח שלהם.

במסגרת המחקר, 47 ילדים בני שלוש עד חמש השתתפו במבחן שבדק את היכולות הקוגניטיביות ואת כישורי השפה שלהם, והוריהם התבקשו לענות על שאלות כמו באיזו תדירות הם צופים בתוכן, כמה זמן ובאיזה תוכן, האם יושב לידם מבוגר ומדבר איתם על התוכן ועוד. התשובות חושבו למדד מקובל בשם ScreenQ, שבו ציון גבוה יותר מצביע על שימוש רחב יותר במסכים.

עד כאן, די סטנדרטי במחקרים מסוג זה. ואולם, הפעם הוסיפו החוקרים טוויסט מעניין: הילדים שהשתתפו במחקר עברו גם סריקת MRI; רק על כך שהצליחו לגרום ל-47 ילדים בני חמש ופחות לשכב ללא תזוזה במשך דקות ארוכות בתוך מכונה רועשת, זכאים החוקרים לפרס נובל.

ובהקשר זה, אמר החוקר הראשי, ד"ר ג'ון הוטון מבית החולים לילדים בסינסנטי, ל-MIT Technology Review שמדובר במחקר תקדימי: "אף שמספר המשתתפים הוא קטן יחסית למחקר התנהגותי, מדובר למעשה במספר די גדול למחקר MRI, במיוחד כזה שכולל ילדים צעירים. זה גם המחקר הראשון שבודק את הקשר בין זמן מסך למבנה המוח".

הממצאים ההתנהגותיים של המחקר חיזקו תוצאות של מחקרים קודמים, והעלו שככל שהחשיפה למסכים עולה, כך הפגינו הילדים כישורי שפה וקוגניציה נמוכים יותר. אבל הממצאים המעניינים באמת היו סריקות ה-MRI, שגילו שילדים שבילו יותר זמן מול מסכים סבלו מפגיעה ב"שלמות החומר הלבן" במוח. זוהי הרקמה שאחראית על התקשורת הפנימית במוח, כלומר העברת מידע בתוך מערכת העצבים.

הרקמה מורכבת מסיבי עצב ארוכים עטופים בשכבה שומנית מבודדות שמאפשרת לאותות אלקטרוניים לנוע בין אזורים במוח ללא הפרעה. שלמות הרקמה, כלומר ארגון טוב של סיבי העצב ושכבה מבודדת מפותחת, קשורה ישירות ליכולות קוגנטיביות והיא מתפתחת ככל שילדים לומדים שפה. "בילדים שהשתתפו במחקר זוה קשר ברור בין שימוש נרחב יותר במסכים ושלמות פחותה של החומר הלבן", אמר הוטון ל-MIT Technology Review. לדבריו, השינויים המבניים משתקפים בתוצאות המבחנים הקוגניטיביים של הילדים, שקשרו בין שימוש נרחב במסכים לקישורי שפה ואוריינות נמוכים יותר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'דיגיטל' ותישארו מעודכנים

המחקר הוא לא המילה האחרונה, ולדברי הוטון הוא מתעד לבצע מבדקים נוספים ולבדוק סוגיות כמו איך זמן המסך של ההורים משפיע על הילדים. "חשוב להיזהר", הוסיף. "ילדים הם לא מבוגרים קטנים, והצרכים שלהם משתנים ככל שהם מתפתחים".

אז מה עושים? זו שאלה מורכבת. לפי המלצות האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים, אין לחשוף ילדים בני פחות מ-18 עד 24 חודשים לשום סוג של מדיה דיגיטלית. בין 18 ל-24 חודשים אפשר לשקול חשיפה למדיה דיגיטלית עם ילדים למודים מהצפייה וזו מהווה מוצא לשיחה עם ההורה. בין גיל שנתיים לחמש ההמלצה היא עד שעה ביום של תכנים איכותיים. הוטון נוקטת בגישה מחמירה עוד יותר. "קשה להגיד מה הגיל ה'בטוח' או מה היא כמות זמן המסך הנכונה", אמר הוטון. "המוטו שלי הוא 'בלי מסכים עד גיל שלוש'. ככה לפחות ילדים מגיעים לגן עם עוגן יציב בעולם האמיתי, כשחוש הקשר הבסיסי שלהם עם הורים וכישורי שפה מוקדמים כבר התבססו".

אני לא נלהב לרוב להצטרף לפאניקה טכנולוגית. למעשה, באחד הטורים הקודמים אפילו הזהרתי מחשש מוגזם מחשיפה למסכים. אבל זה היה בהקשר של ילדים בוגרים יותר, אלו שמסוגלים לקבל החלטות בעצמם, שלרוב כבר מצוידים במסארטפון משלהם. המחקר עוסק בילדים קטנים בהרבה, שאין להם יכולת לבחור מה התוכן שהם נחשפים אליו, ושלמעשה יצרכו את מה שההורה יבחר להזין להם. בגילים אלו, עולה ממחקר זה, לחשיפה למסכים יש השפעות שליליות די מוכחות, כאשר אחת השאלות כרגע שאין עליהן תשובה מספקת היא מה האפקטים ארוכי הטווח שלה (למעשה, אי אפשר לענות עליה באופן מספק כי הגיל של הקבוצה הרלוונטית עדיין לא גבוה דיו).

קשה להישאר אדישים לתוצאות המחקר, אבל קשה לא פחות ליישם את ההמלצה שמגולמת בו. מסכים נמצאים בכל פינה, והרחקת הילדים מהם דורשת משמעת עצמית קשה. לא רק לא להתפתות לאיזו שעה של שקט בזמן שהילד בוהה בטלוויזיה, אלא גם לא להשתמש בסמארטפון או מסך אחר כאשר מבלים אתו. לנו עצמנו אין תמיד את המנגנונים הדרושים לוויסות את החשיפה שלנו, בין השאר מכיוון שבתור ילדים מעולם לא היה לנו צורך לפתח אותם. עתה, זו משימה קשה במיוחד ללמד את הילדים לפתח מנגנונים אלו. אפשר לעשות את זה, אבל זה דורש קודם כל התחייבות גדולה מעצמנו: לצמצם את הזמן שאנחנו מבלים מול המסכים.