אאא

שבועות ספורים אחרי שגבר על שמעון פרס בבחירות של שנת 1996, טס ראש הממשלה הטרי נתניהו, לביקור מדיני בוושינגטון. בבית הלבן המתין לו מנהיג המעצמה החזקה בעולם, ביל קלינטון. בפרספקטיבה היסטורית, מתברר שהיה בביקור הזה ביטוי ראשון להתנהלותו של נתניהו מול ממשלים דמוקרטיים בארה"ב.

על פי עדויות עוזריו של קלינטון, חילוקי הדעות העמוקים בין שני המנהיגים התגלו כבר בפגישתם הראשונה בחדר הסגלגל. קלינטון רצה בכל מאודו להמשיך את התנופה המדינית שיצרו הסכמו אוסלו. הוא אפילו התערב בבחירות בישראל למען בחירתו של שמעון פרס. והוא ניסה ללחוץ את נתניהו לשתף פעולה עם המשך תהליך אוסלו, להיפגש עם ערפאת, ולקדם את התכנית המדינית האמריקנית. מולו עמד נתניהו, שלא חסך את ביקורתו החריפה מהסכמי אוסלו והסכנה בהם. במה שדניס רוס, עוזרו של קלינטון, תיאר כ"הרצאה", שטח נתניהו את משנתו המדינית המלאה, והסביר לנשיא האמריקני כיצד יש להתנהל במזרח התיכון, מהם הקווים האדומים של ישראל, ואיך עליה להגן על ביטחונה. מסקנת הדברים הייתה, שישראל חייבת לשלוט ביהודה ושומרות ואסור לה לסגת מהם. כאשר עזב נתניהו את החדר בתום הפגישה, שאל קלינטון את רוס: "מי לעזאזל הוא חושב שמעצמת העל פה?". שני עשורים מאוחר יותר, סיכם קלינטון בחצי חיוך את רשמיו מהפגישה – "הוא נהג בחוצפה.. והוא עשה זאת בצורה טובה".

מאיפה לקח נתניהו את העוז לעמוד על האינטרסים של מדינת ישראל אל מול נשיא מעצמה עולמית? מאיפה איש המכירות המבריק וכוכב הטלוויזיה המבוקש שאב את תפיסותיו הכה מבוססות שהיה מוכן להיכנס לעימות חזיתי עליהן? את גיבוש הרעיונות ותפיסת העולם של נתניהו חקר עיתונאי "ישראל היום" עקיבא ביגמן, וארז בספר בשם – "כיצד הפך נתניהו את ישראל לאימפריה". הוא ראיין את עוזריו הקרובים של נתניהו, ואף את נתניהו עצמו, ומציג את משנתו של האיש שלא תמיד קל להבין. תזמון הוצאת הספר ערב בחירות כאשר נתניהו עצמו הוא לב הדיון, הוא צעד מסחרי מבריק, שתואם את פרקטיקות השיווק יוצאות הדופן של מושא הספר עצמו.

נתחיל מהסוף, המשוואה של נתניהו היא כזו: עוצמה כלכלית + עוצמה צבאית = עוצמה מדינית. בנובמבר 2017, נשא נתניהו בכנסת נאום, שזכה לכינוי "נאום שלושת העוצמות", והסביר את עיקרי הנוסחה: "אנו הופכים את ישראל, ועיניכם רואות את זה, לכוח עולמי עולה. לא היה אף פעם דבר כזה בתולדותינו. איך אנחנו עושים את זה? איך נוצרו ההזדמנויות האלה? לא נוצר, אנחנו מייצרים אותן, כי אנחנו טפחים את עוצמה כלכלית-טכנולוגית שלנו על ידי שחרור השוק. אף אחד לא יפתח פה טכנולוגיה אם לא יהיה כדאי. אנחנו עושים את זה רווחי וכדאי, וחותכים ברגולציה.

הדבר השני שקורה, זה שאנחנו מטפחים את העוצמה הצבאית והמודיעינית שלנו. זה גם דורש המון כסף, וזה גם בא מהצמיחה.

ובכן, השילוב של עוצמה כלכלית-טכנולוגית מחד והעוצמה הצבאית מנגד, יוצרים את העוצמה השלישית – והיא העוצמה הבינלאומית. עוצמה מדינית בינלאומית כבירה שלא הייתה מעולם למדינת ישראל. מדינות עומדות בתור להדק את הקשרים איתנו, וזה קורה יום יום.

אז רבותיי, בואו נסכים אחת ולתמיד שאין לא צונמי מדיני, ולא בידוד מדיני – יש פריחה מדינית. וביחד למה שקורה באזורנו, אנחנו לא מחמיצים הזדמנויות מדיניות – אנחנו מייצרים הזדמנויות כאלה.

נאומו זה של נתניהו מציג בקצרה את משנתו המדינית, משנתו הכלכלית, ומשנתו הביטחונית, והן כרוכות יחדיו כי הן משרתות זו את זה, ותלויות זו בזו.

המשנה המדינית מבוססת על התובנה הפשוטה של זאב ז'בוטינסקי – "אין ידידות בענייני מדיניות, יש לחץ" או כמו שאמר דה גול "לצרפת אין חברים, לצרפת יש אינטרסים". הלחץ והאינטרס הם שני צידיה של אותו המטבע. מדינות העולם הפעילו עלינו לחץ מדיני, כי סך האינטרסים היה לטובת מדינות ערב. להן היה נפט, כסף, שוק גדול. אם נפתח את העוצמות שלנו, נייצר לחץ נגדי ואינטרס לחבור אלינו, ולכן צריך לפתח את הכלכלה ולפתח את היכולת הצבאית. שני אלה הם הבסיס ליצירת כוח מדיני.

נתניהו בעקביות ולאורך זמן, שיפר את יכולותיה הכלכליות של ישראל, באמצעות מעבר לשוק תחרותי והסרת החסמים והבעיות שהיו המאפיינים של ישראל הסוציאליסטית של ארבעת העשורים הראשונים לקיומה. בקדנציה הראשונה שלו כראש ממשלה נתניהו שחרר את המטבע לסחר חופשי (כן, היה אסור להחזיק ולהוציא דולרים מעבר לסכום לא גבוה), ולאחר מכן כשר אוצר הוא קיצץ בהוצאות הרווחה המיותרות (מהלך שהיה לא קל למי שהתרגלו לתקציבי הרווחה), והפך את ישראל לאטרקטיבית למשקיעים ולפעילות עסקית. מאז רפורמות נתניהו, ישראל צומחת בעקביות, ועברה בצורה טובה את המשבר הגדול של שנת 2008.

זינוק למעמדה הכלכלי של ישראל נרשם עם גילוי הגז. בשנת 2015 התפרסם מתווה הגז שגיבשה ממשלת ישראל. ההעברתו נועדה להתניע את מהלך חיבור שדות הגז למשק ולאפשר את פיתוח שדה הגז העצום לוויתן. המתווה קבע את גובה המסים וההיטלים שישלמו החברות, סוגיית המחירים חלוקת הגז למשק ולייצוא ועוד. אולם פוליטיקאים בשמאל ובתקשורת יצאו בהרעשה ארטילרית כבדה נגדו. "שוד הגז", "הגז של כולנו" קריאות אלה כיכבו בהפגנות של אנשי שמאל, שדרשו הלאמה מוחלטת של הגז.

הלחצים האדירים החלו לשאת פירות, אריה דרעי, שר הכלכלה דאז, חשש לחתום על חלק מהתקנות, משה כחלון שר האוצר, הכריז על ניגוד עניינים ונמנע מהצבעה. אבי גבאי (זוכרים?) ששימש כשר פתח במרד פנימי והממונה על ההגבלים העסקיים פרש.

ביטול המתווה טמן בחובו נזק אסטרטגיים למשק הישראלי. חברות בינלאומיות היו מאבדות את אמונן ביציבות המערכת הפוליטית בישראל ובהגנה שלה על חוזים והשקעות זרות. הגז היה נשאר קבור באדמה (כפי שגם הצהירו במפורש אנשי שמאל). ובדיון שהתקיים בוועדת הכלכלה, הסביר נתניהו את המשמעות האסטרטגית – "מדינה שמייצאת דברים קריטיים לסביבה או למדינות אחרות, יש לה הרבה יותר עוצמה. העצמת ישראל זה דבר שחיוני לביטחון שלנו. ככל שאתה חזק יותר, באים אליך יותר. ככה זה בסייבר, מערכות נשק, בחקלאות, בטכלוגיות. מגיעים אליך משום שרוצים אותך. היכולת שלנו לייצא גז, מעצים את כוחה של מדינת ישראל, והופך אותה לחסימה ללחצים בינלאומיים. חיזוק הקשרים שלנו עם מדינות האזור, זה דבר שטוב למדינת ישראל וטוב לקידום השלום"

אישור מתווה הגז דרש נחישות, עקשנות ויצירתיות, וחייב התגייסות מלאה של נתניהו. בשיא ההתגוששות הציבורית, הכריז נתניהו "כשאני רוצה משהו אני משיג אותו – יהיה גז בישראל". חודשים אחדים לאחר מכן, הופיע נתניהו בעצמו בפני בית המשפט העליון כדי להגן על המתווה. ואכן, בתום מאבק פוליטי ממושך וסוער, אושר המתווה במתכונתו הסופית במאי 2016.

שנים ספורות לאחר מכן, פירותיו כבר גלויים לעין כל. הוא משפיע לא רק על המציאות הכלכלית של ישראל, אלא גם על יחסיה עם מדינות האזור וצפוי להשפיע אפילו על מאזן הכוחות העדין המתקיים בין רוסיה, ארה"ב ואירופה.

פרופסור טום לונג מאוניברסיטת ווריק בנגליה פרסם בשנת 2017 מחקר בשם "מדינות קטנות, עוצמה גדולה". במחקרו התחקה לונג אחר דרכיהן של מדינות בעלות אוכלוסיה קטנה ושטחים מצומצמים להגדיל את עוצמתן. מסקנתו הייתה ברורה: המדינות הקטנות נוטות לאמץ שלוש אסטרטגיות עיקריות ולהתגבר על חולשתן.

הראשונה, התמחות בתחום מסוים של משאבים חומריים או שכליים, שמעניקה להן יתרון יחסי על פני מדינות אחרות.

השניה, טיפוח יחסים הדדיים עם בעלות ברית גדולות, כדי למנף את כוחן של האחרונות לטובתן.

השלישית, השתתפות בבריתות, קואליציות ומוסדות בינלאומיים.

ישראל בהנהגתו של נתניהו משתמשת היטב בשלוש אסטרטגיות אלה.

שחרור הכלכלה ופריחתו של מגזר ההיי-טק והסייבר, הפכו את ישראל לשם דבר בתחום הטכנולוגי. האקזיטים של חברות ההיי-טק ישראליות כמו וייבר, מזור רובוטיקה, מובילאיי או וייז, הפכו כמעט דבר שבשגרה בארץ, ולא בכדי כבשה ישראל את הבורסה לניירות ערך בארצות הברית, הנסדא"ק, עם מספר החברות השלישי בגודלו בעולם. בינואר 2019 העפילה ישראל למקום החמישי בעולם במדד החדשנות שמפרסמת קבוצת בלומברג, לפני ארצות הברית וסינגפור, לצד הובלתה במדדי פיתוח וחדשנות שמפרסם האו"ם מדי שנה. כל אלה מעניקים לישראל יתרון יחסי שלא יסולא בפז.

חיזוק היחסים עם ארצות הברית, מאפשרים לישראל מנוף בינלאומי רב עוצמה. לצד ארה"ב ישראל מתחברת לקואליציות קטנות יותר מסוגים שונים – וישגרד במזרח אירופה, ציר הגז במזרח הים התיכון והקואליציה האנטי-איראנית עם מדינות ערב המתונות. מערך בריתות זה מעצים גם הוא את מעמדה והשפעתה של ישראל בזירה הבינלאומית.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

לפני 21 שנה, בנאומו האחרון כיו"ר אופוזיציה, הבטיח נתניהו מעל בימת הכנסת: "אנחנו עומדים להית אחת הכלכלות המזהירות, אם נעשה את הליברליזציה שאנחנו מאמינים בה. אם נעשה את הצעדים הללו, הכוח הכלכלי של מדינת ישראל יהיה בין 15 הכלכלות הגדולות בעולם".

נתניהו הגשים את חזונו. ישראל עשתה צעדי ליברליזציה משמעותיים במשק והפכה לאחת מהכלכלות המתקדמות והצומחות בעולם, והדוקטרינה הבסיסית הוכחה כנכונה: העוצמה הכלכלית שמזינה את העוצמה הצבאית, הביאו לישראל עוצמה מדינית גדולה שלא הייתה לה לפני עשור.  

כיום, היחסים המדיניים של ישראל בפריחה, יחסים עם מעצמות ועם מדינות האזור. לא מאהבת מרדכי, ואפילו לא משנאת המן, אלא כי משתלם להיות חבר של מרדכי. משתלם כלכלית ומשתלם צבאית. היחסים כלכליים-טכנולוגיים-מודיעיניים עם ישראל, כל כך אטרקטיביים, שמדינות אוייב לשעבר חוברות לישראל שלא בגלוי, כדי להיות יחד עם הצד החזק.

הנוסחה המדינית של פעם "שטחים תמורת שלום", הפכה ליחסים כלכליים ומדיניים תמורת רווח הדדי. והשלום פשוט נוצר מעצמו.