אאא

שוב נתקעתי עם האופנוע, כן, שוב תקוע ושוב אופנוע.

הפעם הראשונה הייתה סתם משעממת - סתם עוד אופנוע תקוע, בסתם עוד יום רגיל.

'הוא' אמר שהיו אלו חוטים שהלכו מכות ו"זה רק 150 שקל". "מזל", אמרתי לעצמי והמשכתי בחיים.

הפעם השנייה שנתקעתי הייתה בערב שבת, יום אחרי היום הסתמי. קפצתי לאסוף חבר שסמך עלי - שסמכתי על האופנוע - שסמך על ה'הוא'. טעינו. נתקענו.

רצנו ביחד, מחזיקים מאכלים של שבת וקסדה, מנסים להשיג את החמה (שכבר כך נראתה צולעת) והיא במשיכות רגל - פסעה בעוז, גם בשעת שקיעתה.

ניתרנו במיטב הניתורים, קיפצנו בקפיצות מלאות גאון, קצרנו בחטף אחד חלקי כמעט מאה ממרתון מלא. בסוף כמו בכל הסיפורים הטובים, אסף אותנו אדם אחד שהתחרה אף הוא בשמש הנרדמת, כך הם בני האדם - לפחות חלקם, נלחמים יחדיו אל מול איתני הטבע.

שתינו לזכר הניצחון, בעוד פנינו טובעים בשחור המתפשט בשמים ללא בושה.

"הלך לך המצבר", 'הוא' אמר. "יש לי משהו פשוט שיעשה את העבודה, זה רק 200 שקל". "מזל', אמרתי לעצמי כבר בלי חיוך, "זה יכול היה להיות הרבה יותר יקר", והמשכתי לחיות.

הפעם השלישית הייתה באישון ליל שלשה ימים אחרי, בשכונה פשוטה. שכונה שמרנית כזאת, שאיננה רגילה באנשים בשעה מאוחרת. היא הביטה בכבלים ובנו במבט מעורב, כאילו קובעת "אתם עובדים לחינם!"

התנעתי ונסעתי, קורץ לשכונה בזחיחות משהו.

'הוא' אמר שהוא אמר לי, ו"בגדול אין בכלל אחריות על המצבר הזה", אבל הוא מוכן לספוג את הנזק, ושרק אוסיף לו עוד 250 שקלים ש"מה זה בכלל אחרי כל ההשקעה שלך", וכך אקבל מצבר רציני, כזה עם אחריות לששה חודשים, כולל מע"מ, הצמדה ושוק שחור.

"איזה חוסר מזל", אמרתי לעצמי, שילמתי ויצאתי עם אחריות לכבוש את ים המלח.

רכבתי אל עבר המקום העמוק מכולם שמח ובטוח. הייתי חייב להירגע אחרי הסאגה החוטית-מצברית שלי.

כבר בדרך, כמו צייד מומחה המריח טרף, כבר אז הרגשתי שמשהו לא נכון, או בעצם, אם נניח למחזה להמשיך - שמשהו ממש נכון.

הכוכבים נצצו בתשוקה מעל המרחב המדברי, ואולי גם מעלי. נוצצים ולא. אני ולא.

הכביש החל להתערפל, האספלט השחור הפך לשחור מתמיד, האופק הלך ונעלם כנגד כל הגיון ככל שקרבתי אליו, ומצאתי את עצמי מחפש את קו השוליים שמטבעו בהיר יותר. כלום. לא קו שוליים, לא שוליים, ובקושי כביש.

רכבתי אל עבר הכלום. פעמים שעצרתי היכן שהוא על המסלול, נותן למשאית דוהרת לחלוף על פני בסערה שמימית, ופעמים שעצרתי, אך בכדי לבחון האם אני אכן נוסע.

והכלום אֵינֶנּוּ אֻכָּל. ממשיך וממשיך. שם, בתוך החושך.

כל כלום נמוג בסופו של דבר, כך גם הכלום הזה. הגעתי לתחנת הדלק המדברית.

'לכבות או לא להיות?!' הרהרתי לעצמי, מכין אותו לבאות. לכבות ולא להיות, חרצתי. ככה אני, אוהב ללטף את הקצה, כיביתי. היה זה קצה. היה זה לא להיות.

אין ספק, זוהי ההיתקעות המרשימה ביותר שחוויתי. לבד, בשעה שאלפי הכוכבים מחליפים חוויות, מספרים בדיחות, ולפעמים גם מאבדים את עצמם לדעת, כך, בבום אחד קצר. 'חוזים מרגישי דבר' אומרים שזהו לעג למתים, אצלנו - בני האדם, המחשיבים לסימן ברכה אדם הרואה כוכב בשעת התאבדותו. כוכב מסכן שביקש להאיר לנצח ונבלע באין-סוף של הכלום היקומי, הופך גם הוא לאין-סוף כלומי.

כך מצאתי את עצמי מתבונן על החיים, על המוות, על שמים ועל כוכבים. על אופנוע, על מצבר, על חוטים ועל 'הוא-ים' בהם אנו נתקלים במשך חיינו.

"מעניין מה הוא יסביר עכשיו?! שאלתי את החתול הלבן שעצר לידי בתימהון. "נראה לך שתהיה לו תשובה?" הוספתי כדי לבאר לו את השאלה. לקח לו זמן, אחרי הכל הוא חתול שגדל במדבר, וידיעותיו מסתכמות כנראה במגילות קומרן בלבד, אך כעבור מספר רגעים הוא פנה אלי בחזרה.

"קודם כל תוריד את הפלאפון כשאתה מדבר איתי, זה לא מנומס", כך החתול. "דבר שני", הוא המשיך כאילו זה נורמלי שחתול מדבר, "אני מעדיף שלא תעשן לידי - לא סובל עישון פסיבי, לו רק היית מציע שאכטה". "דבר שלישי, בעיקרון מה שאנחנו החתולים מבינים בו ממש זה צניעות, ואם יש לך שאלות על הנושא הזה אני אשמח לענות, אבל ׳בחיאת גבר׳, אתה לא רואה ש׳הוא׳ עושה ממך צחוק?" צחקנו קצת ביחד כי לא היה לנו משהו אחר לעשות, וזהו, הוא אמר שהוא צריך לאכול ויחזור מאוחר יותר "כי כנראה אתה עדיין תהיה פה"..

הזריחה החלה מטפסת, היתושים האחרונים אספו את טיפות הדם שנמצצו ממני בעל כורחי, ונסוגו אל עבר הכלום שנמצא מאחורי ההרים, שעדיין לא פרחה בהם צהבהבות השמש העולה.

נשארתי אני לבדי, עם גיטרה שכבר נתקעה איתי בהרי ההימלאיה, בדרך אל 'פנגונג לייק', בגובה 5000 מטר.

חיבקנו אחד את השניה והתחלנו לשיר ביחד.

אנחנו רגילים בזה, כלומר, אנחנו יודעים שלא משנה מה יהיה, לא משנה מי יהיה נגד מי, לא משנה אילו תקלות יפגשו אותנו בדרכי החיים, לא משנה כמה קושי יבוא, ולא משנה באיזו פתאומיות - אין דבר שיכול לנצח ניגון טוב.