בשבת שעבר אירע מעשה נפלא בעיר בית שמש. תארו לעצמכם: שבת קודש, שולחן ערוך, שירי שבת, אווירה מיוחדת בניחוח הנפלא של תבלין השבת שבאוויר. פתאום דפיקות על הדלת. הן לא נשמעו כמו דפיקות של ילדי השכנים שבאו לבקש חבילת כוסות, או קצת סוכר. בני המשפחה מסתכלים אחד על השני, מציצים מהעינית ורואים שוטרים מעבר לדלת בעיצומה של השבת, באמצע הסעודה.

הלב מחסיר פעימה. מה הם רוצים? מה כבר קרה? הדלת נפתחת בחשש והשוטר אומר- "שבת שלום לך אדוני, אנחנו שמחים לבשר לך שממתינה לך כליה להשתלה ואתה חייב להגיע תוך שעה לחדר הניתוח". הלב מחסיר עוד פעימה, איזו התרגשות לאדם שהוא חולה דיאליזה, שכל החיים שלו סובבים סביב טיפולים ותרופות שלא נדע. פתאום מגיעה עד לדלת ביתו הרפואה, הישועה.

ממתי שוטרים עובדים בשירות משרד הבריאות? הוא חושב לעצמו. מסתבר שהגברת ענת בריגר, אחראית ההשתלות בבית החולים בילינסון, יש לב רגיש וענק. היא זו שהיתה אמורה להודיע לישראל כי יש עבורו כליה ועליו להגיע בדחיפות להשתלה, אבל ברוך ה', ישראל שומר שבת ולא ניתן להשיגו טלפונית.

ענת מחליטה לפנות לבעלה שהוא קצין במשטרת ישראל, ולבקש את עזרתו. כך הוא פונה למשטרת בית שמש שדאגה לשגר ניידת לביתו של ישראל לבשר לו את הבשורה המרגשת. אמא של ישראל תרמה כליה מרצונה והצילה חיים, וגם הוא היה אמור לקבל תרומה מתורם חי, לכן כעת הוא מתלבט כיצד עליו לנהוג.

הוא החליט להתקשר למי שמלווה את המשפחה, הרב ישעיהו הבר מארגון "מתנת חיים" ולשאול לדעתו. הרב היה גם הוא באמצע סעודת שבת, אך כאשר הצלצול לא פסק הוא הבין כי שיחות הטלפון ממועמד להשתלה באמצע הקידוש, זה כנראה ממש פיקוח נפש.

אחרי ששמע את הפרטים, הורה לו לנסוע מיד לבית החולים. ישראל עושה כדבריו, וכאשר השוטרים מבינים שלאיש אין שום דרך להגיע בעצמו לבית החולים, הם מגדילים ראש ולוקחים אותו עם הניידת המשטרתית עד לבילינסון. מלווים אותו באופן אישי עד המחלקה, ודואגים לכל צרכיו.

כאשר הרב הבר חוזר לשולחן השבת הוא מסביר לאורחיו כי יש מצווה לחלל שבת במקרים כאלו, שאותה למדנו בפרשת השבוע שעבר פרשת ויקהל, שמלמדת שאין דוחים שבת לבניין המשכן, אבל כן דוחים מפני "וחי בהם" של יהודי. אז הפרשה הקודמת למדה אותנו וחי, ויקהל, להיות באחדות, להיות ביחד, וכשאנחנו זוכים לכוח של האחדות אנחנו זוכים ל"פקודי" להיפקד בישועות.

כותב ה"ברכת מרדכי" כי אנו לומדים מהפרשה הזו את סוד עולם העשייה, משה רבנו משתוקק להקים את המשכן, כולם שותפים בהכנות, אבל הקב"ה מקימו. בסוד הזה יש שני סודות: אחד- "ותחל המלאכה", שהעולם הזה הוא עולם העשייה, אנחנו חייבים לעשות "ותעשה המלאכה"; והשני - "ואני מקימו", ההקמה היא מהקב"ה. לכן, אנחנו אמנם מחוייבים לעשות, גם ברוחניות וגם בגשמיות, מכל הלב. אבל אנחנו רק "עושים" כי ההצלחה היא בידי שמיים ככתוב "ואני מקימו" כי זה רצון השם.

סוד נוסף שאנחנו לומדים מהפרשה הוא סוד הויתור. "אלה פקודי המשכן - משכן העדות". העדות הם הלוחות, ומדוע נאמר פעמיים משכן? כדי לסמל את שני הלוחות שמונחים בו, הראשונים ששבר משה והשניים אחרי סליחת הקב"ה, שסלח לנו באהבתו הרבה.

"אהבה גדולה אהבתנו ה' אלוקינו, חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו". אומר הגאון מוילנא זיע"א: אהבה גדולה אהבתנו- אלו הם הלוחות הראשונים, שניתנו כדי להראות לכל העמים ולכל העולם כולו שהקב"ה בחר בנו מכל העמים, רוממנו מכל הלשונות ונתן לנו את תורתו הקדושה.

חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו- אלו הלוחות השניים. שניתנו מתוך חמלה גדולה ויתירה, לאחר חטא העגל. שניהם יחד הם העדות לקשר המיוחד הזה ולכך שהשם ויתר לעם ישראל. בדרך כלל אנחנו אומרים הקב"ה כיפר, סלח, מחל, אבל לא משתמשים במילה ויתר, אפילו כתובים דברים חמורים על מי שיאמר שהקב"ה ותרן. איך זה מסתדר כאן?

בחטא העגל, שהוא גם לשון עיגול, אנחנו רואים את כוחות הטבע, שרוצים הכל 'כאן ועכשיו'. אבל המוח לא תופס את הכפיות טובה, השם מוציא את עם ישראל ממצרים, משדד מערכות טבע, ענני כבוד, בארה של מרים, משה רבנו, תאורת יום ותאורת לילה, עמוד אש ועמוד ענן, איך הם פתאום שוכחים הכל? אבל למרות כל זאת, באים הלוחות השניים.

חמלה גדולה ויתירה – אותיות ויתר השם. הקב"ה מווותר לנו על חטא העגל כל עוד אנחנו מוותרים על השעבוד לעגל. הויתור שלו נתן לנו את הכוח לוותר. הכי קל זה להמשיך בטבע, בעיגול, להיתקע בסיבובים סביב הכיכר ולא להיכנס להתמודדויות ולפקקים.. אבל מהסיבובים ה"טבעיים" האלו, לא יוצא כלום. אז עדיף בכיכר להמשיך ישר. ישר-אל. זה עם ישראל. שמתמודד, מתקדם, נלחם ביצר הרע, ברגעים הקטנים האלו, שהוא גורם לנו לישון עוד כמה דקות. לדחות את התפילה בעוד קצת.

אז כשהיצר הרגע מגיע ואומר לך "למה את שותקת? תעני לו!" או "תנוח עוד קצת, יש לך זמן, ישנת מאוחר, אתה עייף" תענו לו אתם ותגידו, אנחנו מוותרים על הכוח המדמה, ומוותר על מה שאני חושב שנכון לי.

קבלו עליכם עול מלכות שמיים, בזכות הכוח הגדול של הוויתור. זה הסוד הגדול והמתכון של "פקודי" ובזכותו נפקדים בישועות. ולישראל בן יוכבד, מושתל הכליה הטרי, שלוחות תפילותינו לרפואה שלמה, שיזכה לחיים טובים מתוך בריאות ושמחה תמיד. ונזכה כולנו לחודש מלא בשפע של שמחה, שנמלא ממנה דליים לכל השנה כולה.