אאא

אחת התכונות החשובות במערכת נישואין משותפת היא הפשרה, הפשרה מעידה על בגרות על הבנה שאדם לא יכול לחיות רק על בסיס מה שהוא רוצה לקבל אלא הוא חייב גם לתת ולפעמים לוותר, וזה דבר נכון יעיל ונהדר.

יחד עם המעלות הגדולות שבוויתור חשוב שכל מערכת נישואין תדע כמה היא בנויה לוויתורים, כי לא פעם אחת מאבני הנגף הגדולות במערכת הנישואין קרויה עודף וויתורים.

האדם מוותר ולא שם לב שבינתיים הוא צובר. האדם שאומר לצד השני אני מוותר הוא גם אומר לעצמו שזו מעלה גדולה לוותר, יחד עם זאת בלי שהוא תמיד שם לב הוא גם צובר מרמור תסכול וכעס על האדם האחר.

בהרבה מקרים זה ניכר בפגישות הראשונות במפגש של ייעוץ נישואין, הזוג אומר לרב / יועץ: "אני מרגיש שאני מוותר יותר מידי", "אני מרגיש שאני משקיע ולא מקבל תמורה" ועוד כל מיני אמרות שמשדרות את אותו רעיון שאני מעניק ולא מקבל מספיק.

לפעמים האדם אומר שהוא מוותר אבל הוא מרגיש שחייבים לו, ואז האדם המוותר אומר אמרה בסגנון של: "כמה אני יכול לוותר ובסוף לא לקבל בחזרה כלום", המסר הסמוי של הזעקה הוא שאני לא וויתרתי אלא ציפיתי לקבל, האדם ציפה שהצד השני יבין לבד שהוא מעניק והצד השני אמור להחזיר לו.

ולכן בשביל לנהל מערכת וויתורים שלא תוביל להצטברות כעסים, חשוב לנהל את מערכת הוויתורים בצורה יחסית "מחושבת".

כשהבעל אומר לאשתו "אני מוכן אחר הצהריים להיות עם הילדים כמה שעות", שייחשב בינו לבין עצמו האם הוא יישאר עם הילדים ובסוף היום הוא יהיה ממורמר ואז יצא שכרו בהפסדו, הוא חשב לתת זמן לאשתו ובסוף היא תשלם על זה ברגעי כעס ומרמור שלו עליה, או שהוא יכול לתת פרק זמן נמוך יותר, חשוב שהאדם יעשה את השיקול ויבדוק כמה הוא יכול לוותר.

וכמו שחז"ל מספרים בגמרא מסכת מנחות קט על שמעון הצדיק שנפטר וחוניו בנו היו אמור להיות ממשיכו (בלשון הגמרא: "בשעת פטירתו של שמעון הצדיק אמר להם חוניו בני ישמש תחתי") ולפי רבי יהודה בגמרא שם, לא רצה חוניו לקחת את התפקיד היות והיה לו אח גדול יותר (שמעי שהיה גדול ממנו בשנתיים וחצי) והחליט לוותר לו על הכהונה ובסוף הוא כל כך נתקנא באחיו (התחרט על הוויתור) עד שבסוף הוא הזיק לאחיו.

מכאן למדנו שלמרות שלפעמים נהדר לוותר, אך כאשר זוהי הקרבה רבה מידי, המוותר מרגיש "מתח" שהוא וויתר יותר מידי ולא מקבל בחזרה ואז כל אנרגיית הנתינה שלו מתהפכת לנקימה באחר.

כשבני הזוג לא מנהלים את מערכת הוויתורים שלהם, כעבור כמה שנים הם יכולים להגיע למצב של "עקשנות" כי בהרבה מקרים בני זוג שאחד מהם או שניהם עקשנים זה לא רק בגלל מידות רעות (כי אפשר לראות שכלפי אנשים אחרים מחוץ למערכת הנישואין הם גמישים הרבה יותר) אלא בגלל שהם יותר מידי וויתרו בצורה לא שקולה ולא יעילה מה שגרם להם לצבור יותר מידי תסכולים וכעסים, מה שהוביל אותם למעין מצב "הישרדותי".

הם מרגישים שהם חייבים להגן על עצמם ולא לוותר בכלל, בגלל שהם ראו מהעבר הזוגי שלהם שהוויתורים לא הפיקו את מה שהם רצו, ולכן בשביל לא להיפגע ולא להתאכזב הם לא מוכנים לוותר והם נעשו רק אחד כלפיי השני הרבה יותר עקשנים.

דברים שאולי כיום מצטיירים בעינינו כאנוכיות וכעקשנות של הצד השני אולי הם בעצם בגלל עודף הוויתור והגמישות שנעשתה בצורה לא נכונה של הצד השני (צבר כעסים במקום לוותר).

מחקרים מראים שזוגות שמוותרים אחד לשני הרבה מאד, הם מאושרים בשלוש שנים הראשונות אבל כעבור 10 שנים הם מתוסכלים ומאוכזבים מאד.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

לכן אם רוצים לוותר חשוב לא לוותר אם לאחר מכן נכעס נתעצבן או נתאכזב יותר מידי.

לא נכון לוותר על ערכים ועל בריאות, ואם אנחנו מרגישים שהצד השני מוותר בשבילנו הקרבה גדולה מידי, אנחנו יכולים לומר שמגיע לנו שהוא מקריב אבל סביר להניח שכעבור זמן מסוים מוטיבצית הוויתור כבר לא תהיה בשיאה והוא יתחיל להרגיש יותר ויותר שהוא משקיע ולא מקבל מספיק בחזרה (בגלל הציפיה הסמויה לקבל בחזרה) ולכן אם הצד השני מוותר לנו ומשקיע חשוב לא לקחת כמובן מאליו אלא להחזיר בשביל שהצד השני לא יצבור יותר מידי, בשביל לשמר את הוויתור של הצד האחד חשוב לתגמל אותו.

חשוב שבני הזוג יהיו גלויים אחד כלפי השני ולא יאמרו לעצמם בראש הצהרות סמויות לדוגמא: "אני בחודש הקרוב אסע פעמיים לבית של ההורים שלה אבל אני מצפה שהיא תבין לבד שהיא גם צריכה לתמוך בשעות העבודה הרבות שיש לי ולא להתלונן".

אם רוצים משהו אז מדברים, לא בטוח שמקבלים אבל לפחות לא צוברים.

אם אחד מבני הזוג לא יכול להתפשר עם הצד השני חשוב שיביע הזדהות עם הצד השני, לדוגמא: "אני יודע שזה קשה לך לעשות את זה, אבל הפעם חשוב לי לעשות את זה בדרכי שלי".

הרבה יותר קל לוותר מידי פעם לאנשים שאנחנו לא חיים אתם יום יום מאשר לוותר קצת לאנשים שאנחנו חיים אתם יום יום.

אנשים שאנחנו לא חיים אתם יום יום אין לנו הרבה ציפיות מהם לכן יותר קל לוותר להם.