אאא

שוב פיגוע. שוב ירושלים. שוב מרכז העיר. שוב אוטובוס.

שוב אותן קולות ומראות שניסינו להדחיק, יללות סירנות האמבולנסים, ניידות המשטרה ופגועי חרדה מתרוצצים הלוך ושוב בעיניים מלאות פחד.

ירושלים שידעה אין-ספור פיגועים וקורבנות טרור, נחלה שקט כבר תקופה ארוכה. היום התברר שהשקט הזה מדומה.

למרות המאבטחים הרבים, המחסומים גלאי המתכות והמצלמות, מספיק מחבל מתועב אחד בשביל לזרות אימה על עיר שלימה.

או כפי שהגדיר זאת נעים זמירות ישראל: "אִם ה´ לֹא יִשְׁמָר עִיר - שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר". (תהילים קכ"ז) בשעה שלוש ואחת עשרה דקות אחר הצהריים התקבל דיווח ראשוני: פיצוץ עז בסמוך ל"בנייני האומה" בירושלים.

אט-אט החלו לזלוג עוד פיסות מידע, ולחשוף את ממדי הפיגוע. אישה הרוגה בת 59. 40 פצועים. בניהם שני בחורי ישיבה.

הייתי שם. בתוך כל ההמולה, מנסה להפריד את הרגש מהשכל, לעשות את מלאכתי נאמנה.

אולם המראות הקשים מחלחלים לתודעה, מקשים את שטף הדיבור והתפקוד. איך ניתן להתעלם מהזוועה שמסביבך פזורים חפצים אישיים של בני-אדם שאך לפני שעה קלה עוד נסעו באוטובוס הזה העומד עכשיו דומם במרכז הכביש וזגוגיותיו מנופצות מעוצמת מטען החבלה?! 

מנכ"ל מד"א אלי בין מסביר לי שמדובר בנס. אם המחבל היה מתפוצץ בתוך האוטובוס ממדי האסון היו קשים בהרבה.

לעניות דעתי ממדי האסון קשים מאד כבר עכשיו.

תוך כדי שיחה, אני מבחין בכתובת שמתנוססת מעל הקיוסק בו בחר המחבל להפעיל את מטען החבלה. אירוניה טראגית.

פיצוץ של קיוסק.