אאא

הרדיפה אחר נתניהו אינה רדיפה אישית בלבד ואינה רדיפה פוליטית. יש כאן מלחמה על ועד הבית המשותף. התקשורת פועלת מתוך אינסטינקט קולקטיבי - להרוס את אמון העם בנבחרי הציבור וליצור אנרכיה של שוק האתרוגים. רק מי שהעדר התקשורתי יכתיר כ"אתרוג" עונתי יזכה בחסדי הדיקטטורה.

נתניהו אינו ראש הממשלה הראשון החי במצור של מעקבים וחקירות, וגם לא האחרון. הוא עצמו כבר היה בסרט האימים של חקירות משטרה בפרשת "המתנות". הוא יצא מזה בעבר וגם הפעם כנראה יצליח לצאת ממתקפת החיצים המכונה "ביביטורס", אפילו אם ייצא ממנה חבול. מי שישלם את מחיר האנרכיה הוא העם הסובל בציון.

איש אינו טיפש לדרוש חסינות לראשי ממשלה ולנבחרי ציבור מפני חקירה פלילית. גם כשידוע שכל יריב פוליטי יכול להשתמש בפרסום השמצות בתקשורת להגשת תלונה - אין ברירה.

הבעיה היא שעד שהצדק יוצא לאור, כבוד האדם וחירותו נרמסים, האיש מפסיק לתפקד ונפשו יוצאת בכיליון עיניים לסיום הפרשה. לכן יש מדינות שבהן מקפיאים את החקירות ואת תקופת ההתיישנות של חשדות נגד נשיאים, ראשי ממשלה ונבחרי ציבור. אבל הצעה כזאת בלתי אפשרית במדינת התקשורת הישראלית. כאן מהוות השמצות, חקירות וצליפות בחיות הקרקס הפוליטי מנה עיקרית בסעודה ההמונית של מדורת השבט. בשרם ודמם של נבחרי האומה הם לחם ושעשועים להמונים, המקנאים באנשי השררה.

ראשי ממשלה ושרים העסוקים בהדיפת מעקבים וחקירות אינם פנויים לדאוג לביטחון המדינה ולכלכלת המשק ולצורכי הציבור השונים. בשר ודם אינו יכול לחוקק, לבקר, לשלוט ולבצע את שליחותו בתנאים כאלה. גם אם הוא צח כשלג, אין אדם המסוגל לעמוד בשיוויון נפש מול חקירות משטרה.

קרקס תקשורתי

כך נוצר מצב שבו רוב ראשי המדינה עסוקים בהגנה על עצמם במקום להגן על העם. אולי זאת כוונת המדליפים והמשמיצים השורצים בכל צידי המפה הפוליטית. מטרתם לשתק את יריביהם באמצעות חשיפות תקשורתיות וחקירות מתוקשרות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'חדשות' ותישארו מעודכנים

התקשורת מעדיפה להעסיק את הציבור בפוליטיקה ובשעשועים במקום לעסוק בביקורת עניינית על הבעיות במדינה. הכנסת הפכה לקרקס כמו בית "האח הגדול". כולם מוזמנים לצפות בצליפות ובהסתבכויות של החיות הפוליטיות בשידור חי.

כלבי השמירה של הדמוקרטיה מתנפלים עליה והחלו לנשוך בה עד זוב דם. התקשורת הצליחה לקעקע את אמון הציבור בנבחריו בכנסת וברשויות. וכאן עולה השאלה: מה הגבול שבו יפרוץ העם את המסגרות ויאמר - אכן אין לנו אמון ב"ועד הבית", מהיום איש הישר בעיניו יעשה? כל שכן ילכלך את הבניין וישבור את המעלית ויהרוס את הגינון, כרצונו. עם המאבד את אמונו בנבחריו כקולקטיב יעדיף להכריע בשאלות הקיום בהפגנות אלימות בכיכרות. מכאן ועד קרבות רחוב וחיסולים פוליטיים הדרך אינה כה רחוקה. המשטר הישראלי אכן חזק מהמוח´בראת של מובארק, אך לא לעולם חוסן. מי שרוצה לשמור על התחושה הדמוקרטית יודע גם עד כמה מסוכן לשבור את הכלים של ועד הבית המשותף. והרי איש אינו מעדיף מלחמת אזרחים על פני המשחק הפוליטי בבחירות דמוקרטיות.

מובילי הקמפיין נגד חברי הכנסת והשרים משלים את עצמם שהיועצים המשפטיים וקציני המשטרה והפרקליטות יזכו לאמון הציבור במקומם. הם יגלו כי המשפטיזציה והדיקטטורה התקשורתית אינן תחליף למוסדות הנבחרים. בלי אמון הציבור בכנסת ובממשלה, נגיע לאנרכיה. עם כל המגרעות שבשיטה הפוליטית, היא עדיפה על דיקטטורה משפטית ואלימות תקשורתית. באווירה של אנרכיה, מי שאין בידו כלי תקשורת יתפוס כלי נשק.

מי שסומך על יציבות ערכי הדמוקרטיה צריך לזכור כי רוב הדיקטטורות נושאות את שם הדמוקרטיה לשווא. אם התקשורת תמשיך לנסר את עמודי הבית המשותף, המאגד בליל של עדות, מעמדות ואמונות במסגרת שברירית אחת, איש לא יוכל להחזיר את השדים לבקבוקים. ויש רבים כאלה בארסנל הציבורי.

(המאמר פורסם לראשונה בעיתון "ישראל היום")