אאא

אודה על האמת, הגילוי של יאיר לפיד, שלדבריו הפך את הבית כדי למצוא את סידור התפילה של סבו המנוח ולהתפלל לשלומם של החטופים – ריגש אותי. אני לגמרי לא מסכים עם אלה הסבורים שזו אמירה שמן השפה ולחוץ, כדי למצוא חן בעיני משפחות החטופים. אני מאמין לו.

אני מאמין בכל ליבי שמעבר לוויכוח הפוליטי או האידיאולוגי, ומעבר לציניות הפוליטית, בתוך תוכו של יהודי מסתתר הניצוץ היהודי. לפעמים הוא עטוף בהרבה שכבות. לפעמים הדימוי שהאדם יוצר לעצמו מקשה עליו לבטא את נקודת האמונה שבו. אבל עמוק בתוכו הלהבה הזאת בוערת ומרצדת.

אני מאמין ליאיר לפיד, שכאשר שמע את התחינה הכנה והמרטיטה לבבות של אימהות החטופים, שביקשו דבר אחד – להתפלל, להתפלל, להתפלל, התעוררה בו אותה נקודה יהודית, וגם הוא רצה להתפלל. אני בטוח שהוא התפלל מכל הלב, כפי שדווקא מי שאינו רגיל להתפלל יודע להתפלל.

היותו יריב מר אינה צריכה להביא להמעטה בערכה של אותה נקודה יהודית, שהתעוררה בליבו בשעה הקשה הזאת. חז"ל אומרים שאחד הדברים המכוסים מן האדם הוא "הנעשה בליבו של חברו". איננו יודעים להעריך את משמעות התעוררותה של האמונה, ואת משקלו של אותו רגע שבו האיש לקח סידור תפילה והתפלל.

הבה נתפלל גם אנו כי אותה נקודה של "פתחו לי כחודו של מחט", תהיה פתח לפתיחת הלב "כפתחו של אולם", לשינוי רחב יותר, שיביא לידי אחדות ואהבת ישראל ולהורדת חומות העוינות שקמו בתוכנו בעת האחרונה. הבה נתפלל ונאמין!