אאא

כמו על פי אות מוסכם מראש, אך התכסו ענני השמים בשחור ויצוא יצאה לה יממת יום שני, נכנסה מדינה שלמה לאופנסיבה של חג ושכרון חושים. כבמטה קסם, פסו וגם כלו הנימות הציניות בקולותיהם ובמקלדותיהם של השדרנים והפרשנים, נעלמם כלא היה הבון-טון של שחיטת הפרות הקדושות ומעתה, למשך יממה תמימה, קדוש נאמר לה למדינה ולכל מה שנודף ממנה.

גם כשהיא בת 63, לא צעירה לכל הדעות, ממשיכות לאפיין את המדינה נהגים אדוקים ומוזרים, ההולמים יותר ממלכות שלא הספיקו לעשות דבר או שניים ולא נותר להן בעולמן התרבותי ערכי אלא אמוק של חיבוק וסגידה לטקסים, סמלים והמנון לאומי ותו לא.

עצם העובדה שיום החג הלאומי נכפה באבסולוטיות בלתי מתפשרת על כל העם, מצביעה על כך שמשהו רקוב פה מן השורש.

אינני יודע אם מישהו יכול להתחרות למשל עם ההזדהות העמוקה והאישית שחש כל אמריקני לארצו. מי שביקש הוכחה לכך, קיבל זאת בימים כואבים שלאחרונה נזכרנו בהם יותר, מיד לאחר ה-11 בספטמבר הבלתי נשכח. ספונטנית כוסו המוני בתים בכל היבשת בדגלים והפטריוטיות האצורה היטב בתודעת כל אזרח מצאה לה ביטוי מוחצן עד כדי דמעות.

ומדי שנה, בהגיע ה-4 ביולי, יום הכרזת העצמאות של ארצות הברית, מלב מנהטן כמו ממקומות נוספים, עפים זיקוקין דינור אל השמים. הסקרנים, בהנחה שהם תושבי הקומות הגבוהות, פותחים את החלונות ומביטים בהשתאות, ובזה תם הטקס. אך מפציע הבוקר שלמחרת, תחנות הרכבת התחתית פולטות רבבות אדם אל מקומות העבודה שלהם. איש לא העלה בדעתו לכפות על איש שלא לעבוד ביום הזה, קל וחומר שלא לאכוף את האיסור בקנאות מיליטנטית.

בישראל – המדינה שבלבה ´העיר העברית הראשונה´ שראשיה ופרנסיה גאים (עפ"ל) מדי שנה בכך על אי אכיפת החוק האוסר פתיחת בתי מסעדות ותענוגות בתשעה באב – איסור העבודה ביום העצמאות מתחרה בחומרת מובהקותו עם היום הקדוש בשנה, להבדיל אלף אלפי הבדלות.

כמו תמיד בכגון דא, המגזר היחיד הלוקח את העניין ברצינות תהומית ואף מעניק לו, לטעמו שלו, קורטוב של ערך מוסף יהודי, הוא הציוני הדתי.

לפני 16 שנה, ראיינתי לקראת היום הזה, את מי שאז כבר נחשב אחרון חותמי מגילת העצמאות, ד"ר זרח ורהפטיג ז"ל, אשר כיהן כשר בממשלות ישראל ונמנה עם ראשי ומנהיגי המפלגה הדתית הלאומית (אשר היעלמותה הטוטלית ניצלה כזכור אך בשל הצבת כוכב תקשורת במקום בולט בשורותיה).

הזכרתי לו את דבריו של בן גוריון שאמר כי "החג הזה לא יהיה חג כל עוד במאה שערים אין חובשים בו שטריימלאך". ציפיתי לסוג של התפכחות מצדו והכרה במציאות, אולם ורהפטיג, מרום גילו ושובע שנותיו, החרה-החזיק אחר הקשיש המנוח משדה בוקר והפטיר: "השמחה שלי תהיה מושלמת כשבבתי הכנסת במאה שערים יאמרו הלל ביום העצמאות, לא אתווכח איתם אם הם יחליטו לומר בלי ברכה".

התהום הפעורה בין אומרי ההלל הממשיכים לעצום עיניים באומרם בדבקות "ראשית צמיחת גאולתנו", לבין רוב מניינה ובניינה של המדינה שבאמת לא מבין על איזו גאולה מדובר – באה לידי ביטוי זועק לשמים ב´יום ירושלים´ שבכל העשורים האחרונים היה ונותר חגיגתם היחידה של חובשי הכיפות הסרוגות. גם ראשי הממשלה לדורותיהם נאלצים לחגוג את היום הזה בהיכלה של ישיבת ´מרכז הרב´, באין כתובת אחרת המעלה על נס את היום שבו שוחררה בירת המדינה.

אין פלא אפוא שהמון העם, השנה כמדי שנה, קידש את יום החג הלאומי שבו נאסר עליו לצאת ולעבוד בפולקלור זול, וולגרי, נוסח אכול כפי יכולתך, נפנף כאוות נפשך. הדיווחים החדשותיים שקידמו את פנינו ביום הזה, משעות הבוקר המוקדמות, התמקדו לרוב בפירוט של הפארקים ההולכים ומתמלאים בהמון אדם ובשר עוף, חיה ובהמה.

אחת מ´מצוות היום´, באספקט התקשורתי, הוא ראיון חובה שכל כלי תקשורת אינו יכול לחמוק ממנו עם נשיא המדינה. לרוב יהיה זה מלוקק ודביק. אך הנה, כמו קרן אור באפלה של שיחה נאה, מצאתי השנה דברים יזומים בפיו של נשיא המדינה, בראיון שהעניק לחמי שלו ב´ישראל היום´, ובו נדרש, בין היתר, לאופיו של הנוער הישראלי.

וכה אמר שמעון פרס: "אני רק מקווה שילכו גם למכון כושר אינטלקטואלי, לא רק למכון כושר פיזי – ויש דבר כזה. תסתכל על היהודים הדתיים בישראל, זה מדהים, בגיל 90, 100, הם הולכים למכון כושר אינטלקטואלי. לא ייאמן. תראה את הרב עובדיה יוסף, למעלה מ-90 – איזה זיכרון צלול, איזו כתיבה, איזו בקיאות, איזו חכמה. אני הולך לרב אלישיב, למעלה מ-100, איזו צלילות, איזו חדות. שמע, אז אני חי בעולם אחר בכלל, מה אני יכול להגיד?".

שנים רבות לאחר שהוצגו בפני מורו ורבו, העגלה המלאה מול זו הריקה והמרוקנת, דומה שרק אדם כמו פרס – שבסתר לבו ובמידה מסוימת גם קצת בגלוי מכך הולך ומתפכח מאשליות נוספות שאפפוהו בשנים האחרונות, מכורח המציאות ההולכת ומתחוורת לנגד עיני כולנו – מסוגל להרהר על כך גלויות בטון של וידוי אישי.

ובשבת הקרובה, בפרק שלישי במסכת אבות, נגלה סמיכות מפתיעה, במשנה אחת הכורכת יחדיו את "שלומה של מלכות שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו" ואת "מושב לצים" המוכרז על "שניים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה". היש בכך רמז או איתות?

(המאמר פורסם במדור ´דיבור במתחיל´ במגזין ´בקהילה´)