אאא

משל עממי מפורסם מבהיר את ההבדל בין רדיפה אחר עכברים וחיסולם על-ידי עקרת-הבית – שמטרתה להביא לכך שלא יהיו יותר עכברים בבית – לבין החתול הרודף אף הוא אחר העכברים ומחסלם, אך מטרתו הפוכה: שיהיו בבית מה שיותר עכברים...

מבלי להשוות חלילה מישהו לחתול או לכל חיה אחרת, אנו עדים להבדל-המטרות הזה, בחדות ובהירות, בכל הקשור למאבק הציבורי-חרדי, בעיקר בשנה האחרונה. בעוד מטרת אנשי האמת, בהתרעתם-זעקתם, היא להביא לכך שלא יהיו 'מלחמות-חרדים-חילונים' ושלא יהיו 'גזירות' – מטרתם של לא מעט 'רבנים'-עסקנים, נבחרי-ציבור, ועיתונאים חרדים, הפוכה: מה שיותר הסתות, 'גזירות', מאבקים ו'אקשן'. מכך הם ניזונים. כך טוב יותר לקלפי, למכירת-עיתונים, להפגנת-שרירים קנאית, ולרווחים רבים אחרים.

מי שמפסיד מתאבונם הבריא ומשלם את המחיר היקר, אינו רק הציבור החרדי הרחב; הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, הוא ה'מפסיד' העיקרי, בכך שמרחיקים ממנו ומתורתו את המוני בניו, התינוקות שנשבו.

זה גם ההסבר לתופעה ההזויה והמקוממת, שהמאבק נגד גיוס בחורי ישיבות הפך פתאום להיות מאבק נגד חיילי צה"ל, כאילו מטרת החיילים אינה להגן עלינו מהאויבים הרוצים להשמידנו, אלא לשעבד וּלְשַׁמֵד את בנינו ובנותינו.

ידועה האמרה כי האותיות המרכיבות את המילה 'אמת' נמצאות בשתי הקצוות ובאמצע, לעומת המילה 'שקר' המורכבת משלוש אותיות צמודות בקצה האחרון של הא"ב. מכאן מקור הביטוי 'לשקר אין רגליים'.

מי שהאמת נר לרגליו, יכול להכיל בתוכו קצוות שונים. מצד אחד להתנגד בכל ישותו לגיוס בחורי ישיבות לצבא, מתוך הכרה ואמונה ברורה שלימוד התורה מגן על עם ישראל יותר מכל הגנה צבאית - ומצד שני, בלי שום סתירה לכך, להוקיר ולהודות בכל ליבו לחיילים המסכנים את חייהם כדי להגן עליו ועל בני משפחתו.

כשם שלכולנו יש אמונה מוחלטת בכך שתהילים ותפילה לקב"ה, הם הקובעים העיקריים את חייו וגורלו של כל יהודי; ש'רופא כל בשר' - ולא 'רופא בשר ודם' – הוא הקובע באמת 'מי יחיה' ומי חלילה להיפך. עם זאת, טרם שמענו שאותם 'קנאים' החליטו לבזות ולהלחם ברופא המסור, הפרטי, שעושה כל שביכולתו לרפא ולהביא מזור לו או לאחד מיקיריו (גם אם הרופא אינו שומר תורה ומצוות, ועל-אף העובדה שאנו מתנגדים נמרצות שבנינו יילכו לאוניברסיטה ללמוד רפואה, כשם שאנו מתנגדים נמרצות שבנינו יעזבו חלילה את הישיבה ויילכו לצבא). אדרבה, הם לא יפסיקו להודות לו ולקוות שאכן יעשה ככל יכולתו כדי לרפא.

אם יבוא התם וישאל: מה נשתנה? התשובה: עבדים היינו, לפרעה ו'קליפתו', שעניינם 'לי יאורי ואני עשיתיני'. ובמלים אחרות: אחד מסימני ההיכר הבולטים של הקנאות המזוייפת, לעומת קנאות אמת, הוא המשפט 'לא על חשבוני'. לא אוותר על תקציבים מלאים מ'המדינה הציונית', לא על רופאים טובים עבורי ועבור בני משפחתי, לא על חיילי משמר הגבול שישמרו עלי ועל משפחתי בדרך להר הזיתים. אהיה 'קנאי' רק כשזה משתלם. רק כאשר זה על-חשבון הקב"ה ש'סך-הכל' שמו מתחלל ולא שמי.

הדברים האמורים יהפכו להיות מאד אקטואליים בעוד מספר ימים, כאשר 'יפי-הבלורית והתואר' ה'השקפיסטים' יתחרו ביניהם מי ילעג בצורה מושחזת ו'קנאית' יותר לצפירה ולטכסי יום-הזיכרון,

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וכדרכם יערבבו מין בשאינו מינו.

משום כך חשוב להבהיר את הדברים:

יש בישראל, ביום הזיכרון, מאות אלפי יהודים שכולים, עצובים ובוכיים, שמקוננים בבכי תמרורים על יקירם: על אבא-בן-אח-בעל-סבא-נכד-אחיין-חתן. לב יהודי אינו יכול שלא להשתתף באבלם בצערם ובכאבם. לב יהודי לא יעז דווקא היום ללעוג להם ולדרך שבה הם מבטאים את כאבם (כי הם לא למדו דרך אחרת). אין לכך שום קשר ל'מדינה', ל'ציונות' ול'גזירת הגיוס'.

יש מיליוני יהודים, גם מי שלא שייך למשפחות השכול בדרגה ראשונה או שניה, שביום הזה מאד עצוב ומר להם. הם בוכים על רבבות הצעירים שהשליכו נפשם מנגד להגן עליהם. הם מורידים דמעה אמיתית על צער משפחותיהם.

על הפרק לא עומדת השאלה אם היה צריך או לא לקבוע את יום הזיכרון במתכונתו הנוכחית. אין כאן שום דיון בנושא הקדושה והמעמד והדרך הראויה להנצחת הנופלים והתייחדות עם זכרם. יש רק עובדה אחת, מאד פשוטה: המוני יהודים – שיקיריהם נפלו בקרב כדי להגן על כולנו – מאד עצובים ביום הזה ונפתחים להם כל הפצעים. האם עלינו להרגיש רחמים גדולים והזדהות גדולה עם כאבם של אותם יהודים או ללעוג להם ולדרך שבה הם מבטאים את כאבם ולזרות מלח על פצעיהם?

מי שחונך לאורו של הרועה הנאמן של דורנו, משה עבד ה' – יודע את התשובה וכך ינהג עד לבוא משיח צדקנו, וירנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.

הכותב הוא עורך שבועון 'כפר חב"ד'