אאא

בתקופה האחרונה אנו נחשפים למקרים רבים יותר ויותר של תאונות פגע וברח.

רק בשבוע שעבר, נהרגו שלוש נשים בתאונה כזו בנתניה, כשהמצוד אחרי החשוד בדריסתן, זכה לכותרות משמעותיות בכל כלי התקשורת עד לתפיסתו. במידה ואכן החשוד הוא זה שדרס אותן וגרם למותן, אין ספק שהוא פושע הראוי לכל גנאי, אולם יחד עם זאת, מדובר באדם שמושפע מסביבתו ובסביבה בה הוא חי - קרי מדינת ישראל, חיי אדם זוכים לזילות חסרת תקדים.

מפליאה אותי העובדה כי פעולת ה"ברח" יוצרת סערה גדולה יותר מפעולת ה"פגע", בל נשכח כי עסקינן בשלוש נשים שהובאו למנוחות עקב רשלנות לכאורה (כך על פי החשד) שנובעת מפשיעה וזלזול מחליא בחיי אדם.

אך מה לנו כי ניתמם - כאשר ראש הממשלה ושר הביטחון מדברים בשוויון נפש על כחמש מאות הרוגים ואלפי פצועים כתוצאה מתקיפה עתידית באיראן, כאשר התרגלנו לצפות בתושבי הדרום סופגים טילים המסכנים את חייהם ומקשים על קיום אורח חיים סטנדרטי והדבר אינו משפיע עלינו היות ואנחנו חיים מחוץ לטווח הקסאמים, כולנו התרגלנו לעובדה שחיי אדם שווים פחות.

החשוד הינו תוצר של המציאות האכזרית בה אנחנו חיים. מציאות בה חייו של אדם שווים כקליפת השום ואדם מוכן להקריב את זולתו, על מזבח חירותו שלו. במצב בו אנו נמצאים, חקיקה מחמירה כנגד מבצעי תאונות פגע וברח ושופטים קשוחים במיוחד יעזרו אך במעט, המצב לא ישתנה גם אם ינתן טיפול ממוקד ונקודתי במפגעים מעין אלו, אלא אם כן נשמיע את קולנו.

במצב זה, דווקא לנו – לציבור, ישנה אמירה חזקה אותה אנו מחוייבים להשמיע. אנחנו יכולים להפיץ את הבשורה לפיה אדם לאדם, הוא ממש לא זאב. אנו מחויבים להתבטא בכל מדיה אפשרית ולספר שחיי אדם יקרים מפז ואין ערך בו ניתן ל'כמת' אותם.

מחובתנו להניף את הדגל הקורא לכל אדם לעשות הכל על מנת לשמר את חייו של אדם אחר, להימנע בכל דרך מלפגוע בהם, להאדיר את קדושת החיים ולנוסס בערך העזרה והאחווה.

הכותב הינו עו"ד אריאל רוט ממשרדו של ד"ר יעקב וינרוט ושות'